כיצד תרמה "מחלת העצבים" של שופט גרמני להגדרה הקלינית של סכיזופרניה?
מדוע גבר מלזי שנתקף במחלת הלטה מרגיש שהוא חייב לרקוד, לקלל ולציית לפקודותיהם של אנשים שמקניטים אותו?
וכיצד חלחלו הסימפטומים של מיגרנה, אוטיזם, אפילפסיה ומחלות נפש שונות אל האמנות והספרות?
"אזור הדמדומים של הנפש" סוקר מחלות רוח ונפש ותופעות קרובות נוספות, מימי קדם עד ימינו,
תוך ציטוט מחקרים מדעיים, דעות הפילוסופים ודוגמאות מספרות ומשירה.
הוא עוקב אחר שינוי ההגדרה לאורך השנים ועבודתו הבין-תחומית נעה בין פסיכולוגיה, פיזיולוגיה, אנתרופולוגיה, אמנות ועוד.
התופעות בו מתוארות בצורה מעמיקה אך ממוקדת ומרתקת.
הסקירה מתחילה במלנכוליה, שברבות הימים הפכה למה שמוכר היום כדיכאון.
אחריה נסקרות תופעות כמו דיבוק, ריבוי אישיויות, היסטריה בצורותיה השונות במקומות שונים בעולם, אובססיות, התנהגות כפייתית, פרנויה,מאניה-דיפרסיה וביטוייה אצל אמנים, ועוד ועוד - הכל בליווי דוגמאות היסטוריות ובהתייחסות למיתוסים ולפולקלור.
ד"ר אנטוניו מלצ'י מדגיש את הגורמים ההיסטוריים, הפסיכולוגיים והחברתיים שממשיכים לעצב את "מכאובי הדמדומים" וחושף את ריבוי המחלות שהן תוצרים של התרבות לא פחות משל הגוף.
אחדים מן ה"מכאובים" שמלצ'י דן בהם, כמו שינה ואהבה, משותפים לכולנו.
אחרים - כמו תסמונת קאפגרה (האמונה שכפילים תפסו את מקומם של אחרים משמעותיים) - נדירים ומשונים.
מצבי הנפש ש"אזור הדמדומים של הנפש" חוקר, יהיה אלה מוכרים או חריגים, מזכירים לנו ללא הרף את כוחה של נפש האדם להוליך שולל, הן את עצמה והן אחרים.