"אחת הטרגדיות הגדולות בחיי היא שקראתי כבר את מועדון הפיקוויקים – לא אוכל לשוב ולקרוא אותו בפעם הראשונה" – פרננדו פסואה.
יציאתם של סמואל פיקוויק החכם והטוב, ושלושת חסידיו – מר טפמן הרומנטי, מר סנודגרס הפיוטי ומר וינקל הספורטיבי – למסע בכפריה ובעריה של אנגליה, הזניקה את אחת הקריירות הספרותיות המפוארות במאה התשע-עשרה, ובספרות המערב בכלל.
בעקבות הצלחתן של רשימות עיתונאיות שפרסם צ'רלס דיקנס בן ה-24, תחת שם העט "בּוֹז", הזמינה אותו הוצאת הספרים הלונדונית "צ'פמן את הול" לחבר שורה של אפיזודות משעשעות שילוו את רישומיו של המאייר המפורסם רוברט סימור. הוא נענה להזמנה בתנאי שיינתן לו חופש אמנותי, והחליט להחליף את הסיפורונים המבוקשים ברומן בהמשכים. כך החלו להתפרסם העלילות המתוארות בכתבים מן העיזבון של מועדון הפיקוויקים, אשר יצאו לאור בהמשכים, בפרקים חודשיים. בתחילה עוררו הפרסומים מידה מתונה של עניין, אך מרגע שהצטרף לחבורה סם ולר, משרתו החכם של מר פיקוויק, הפכה הצלחתם למסחררת, והרומן ומחברו היו לשיחת היום בלונדון. את הרפתקאותיהם של מר פיקוויק, דון קישוט לונדוני שמנמן ומהורהר, והסנשו פנסה הקוֹקני שלו, שעל שם שנינותיו נכנסה למילון האנגלי המילה "וֶלֶרִיזְם", קראו בשקיקה בני כל המעמדות. אלה שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש את החוברות היו שואלים עותקים מהספריה וקוראים אותם ביחד, בקול רם, בחבורות. הכתיבה העשירה ללא גבול, שדילגה בקלילות בין שיאים של פארסה מטורפת לתהומות של פאתוס קורע לב, הציגה כישרון שכמותו ככוח טבע בגיחתו הראשונה לעולם. הדיוקן הסחרחר של החיים החברתיים שהרומן העמיד, על סדריהם הכאוטיים וגינוניהם המתנגשים, הוא שגרם לקרל מרקס לתאר את דיקנס כמי "שהציג לעולם אמתות פוליטיות וחברתיות רבות יותר מכל הפוליטיקאים, העיתונאים ואנשי המוסר גם יחד."