באחת ההקדמות לספרו כתב קאמי: "המיתוס של סיזיפוס מנסה להשיב על בעיית האיבוד - לדעת כשם שהאדם המורד מחפש פתרונים לבעיית הרצח: וזה כן זה בלא להסתמך על ערכים נצחיים אשר נעלמו, אולי זמנית, או סולפו באירופה של ימינו - - - מותר ואף הכרח הוא לשאול: היש משמעות לחיים? לכן מותר להתיצב גלוי עיניים נוכח בעיית ההתאבדות. התשובה הבוקעת מבעד לפרדוכסים העוטים אותה היא: אפילו אין אדם מאמין באלהים אסור לו להתאבד. ספר זה, שנכתב ב - 1940 בעצם האסון שפקד את צרפת ואת אירופה, מצהיר כי אף בתוך תחומיו של הניהיליזם אפשר למצוא את האמצעים כדי לחרוג אל מעבר לו - - - אף על פי שהמיתוס של סיזופוס מציג בעיות שאין להן פתרונים בעיני הוא בגדר הזמנה מפוכחת לחיות וליצור בתוך תוכו של המדבר." תקופתנו נענתה למסר של קאמי והגותו נעשתה מתקבלת על הלב על הרקע הנורא של שתי מלחמות העולם והסכנה ללא תקדים של פצצת המימן. ספר זה בו מדמה הוגה הדיעות הנודע את מנת גורלה של האנושות לגורלו של סיזיפוס - הנאלץ לגלגל את הסלע אל ראש ההר במחזור אינסופי של עמל מפרך - הוא פתח אל עולם מחשבה שרק למראית עין דומה הוא לפילוסופיה של פסימיזם וייאוש, ולאמיתו של דבר הרי הוא אני מאמין הקורא לבני אדם לאשר את החיים באופן ההירואי ביותר ודוחה כל ברירה - הן זו של האיבוד לדעת הפיסי והן זו של ההתאבדות הפילוסופית, כלומר, הנחמה שבאשליה.