כשפירסם דה לוקה את הנובלה הראשונה שלו ('לא עכשיו, לא כאן', 1989), נחשב לתקווה הגדולה של הספרות האיטלקית הצעירה.
כעבור למעלה מעשור כתב המבקר של 'לה רפובליקה' על הנובלה השמינית שלו להר - האלוהים', 2001), כי היא מותירה עם סיום הקריאה רושם בל - יימחה "שהגעת לשמיים". דה לוקה, יליד נפולי (1950), קתולי המאוהב בתנ"ך, למד עברית ויידיש, תירגם לאיטלקית את ספר שמות, ואת יונה, קוהלת ורות.
בשנות ה20 - לחייו נמנה עם מייסדי "מאבק נמשך", תנועת מחאה שהתכוונה לשנות את החברה האיטלקית.
בן 18 הלך לעבוד כפועל בניין, והתמיד בכך גם כשכבר היה סופר מפורסם.
הנובלה 'אתה, שלי' (1998) מספרת על קיץ שמשי אחד בחייו של נער, קיץ של אהבה ראשונה גדושת רגשות ושל התבגרות מואצת. על חוויית התבגרות בעלת מרכיבים כאלה לא סיפר איש בספרות לפני דה לוקה: תערובת לא - טיפוסית, מפתיעה, של מרכיבים מאפיינת את הדמויות המרכזיות ביצירותיו של דה לוקה. הנער - המספר-בן 16, שתקן, מסוגר, כחוש, רציני -מגיע באמצע שנות החמישים לחופשת קיץ באי קטן בים הטירני, לא רחוק מנפולי, אי ששוכן בו כפר דייגים.
הוא יוצא לים בחברת דודו ובחברת דייג בשם ניקולה, המלמד אותו לדוג; נחשף לסכנות הדיג; אפילו ננשך על - ידי דג המותיר בתוך ידו את שיניו.
הוא שונה מאחרים בני גילו.
אף שכמוהם הוא נעשה בקיץ פרא, לא נועל כלל נעליים לרגליו, מתרחץ רק במי ים והשמש מעמיקה בעורו, הוא קצת "ראש - זקן". הוריו, עוד בילדותו, כשביקשו להיפטר משאלותיו העיקשות על מעשיהם במלחמת - העולם, היו שולחים אותו לספרייה, שם למד על קיומם של יהודים בעולם, שם נפתח לפניו לרווחה בית - קברות של מישורים - מישורים באמצע אירופה. האי עצמו מלא תיירים גרמנים שתויים ועליצים, שהנער נוהג להביט להם ישר בעיניים.
בקיץ הזה הוא נמשך להסתובב עם בחורים מבוגרים יותר, בני עשרים, החבורה של בן - דודו.
מוצאות חן בעיניו הנערות המבוגרות, אבל הוא נכנס לחבורה כזר.
והנה, נערה אחת נוגעת בחירים שהותיר הדג בידו.
זו נערה רומנייה, חסרת הורים, שבאה לאי מפנימייה בשווייץ בכוונה לעשות חיים, והיא מדליקה את דמיונם של הבחורים ומסובבת להם את הראש.
קוראים לה קאיה, והנער - המספר בטוח מיד שעליו לחפש בה סוד שטרם הכיר ואשר הוא לבדו ידע אותו, וכי הוטלה עליו משימה להגן עליה...
ניקולה הדייג, שיצא מן האי רק פעם בחייו: כשהיה חייל איטלקי כובש בסרייבו, מסביר לו את מקור השם המוזר קאיה: חיה.
בשביל כולם היא תוסיף להיות קאיה, אבל בשבילו היא תהיה חיה'לה, נערה יהודייה שאת הוריה לקחו הגרמנים.
וכשהיא מגלה אצלו תנועות וטיקים של אביה, היא מתחילה לכנות אותו טאטע (זה, לדעתו, שמו של אביה), והשניים חוזרים על מצבים משובבי - נפש של אב - בת.
בבת - אחת הוא מדלג בתחושותיו בין תחנות האהבה, מהנער הצעיר המתאהב ועד לאב שיש לו ילדה קטנה לגדל, להשכיב במיטה, להשאיר אור דולק במסדרון.
העקירה של הנער הביישן מסדר השנים (כמו בכל התבגרות) נמהלת כאן בזעם כלפי הרוע, בכאב, בתשוקה מוסטת, בתחושות של חירות ועוצמה. כל פרטי האי נמסכים אל המצב הפסיכולוגי הדלוק, מזדהרים בו - סופת השירוקו, תורת הקרסים והפיתיונות, ההתוודעות למאבק הדגים, לכבוד שיש לרחוש למעמקי הים, לסבלנות ולהשלמה של הדייגים (המנוגדות כל - כך לנהייתו הקדחתנית של הנער לתקן את העבר, מה שנבצר אפילו מאלוהים).
דה לוקה מציב בפשטות את החומרים המצוינים ומניח להם להתחכך אלה באלה. חוויית ההתבגרות מונחת כאן על הסף שבין הפסיכולוגי לפוליטי.
ההתמודדות האדיפלית המחודשת של המתבגר הופכת לסיפורו של נער המבקש להתייצב ומקום שאביו כשל בו מוסרית, ולהמיר את עצמו לרגע באב אחר, עד להתפתחות הדרמטית, האירונית, שאותה לא נגלה כאן. מ.פ.