במלים תמימות למראה, אך חדות כתער, בכנות ובאומץ שאינם שכיחים במקומותינו, פורש בפנינו המשורר, חיים שטנגר, מחבר הרומן 'קופסת ילדות' את סיפור ילדותו, נעוריו והתבגרותו בעיר העברית הראשונה, בימים שקדמו למלחמת ששת הימים ולאחריה.
המחבר, כרבים מבני דורו חובשי הכיפה, עבר את כור ההיתוך 'הקלאסי' של אותן שנים: בית-ספר מזרם החינוך הממלכתי-דתי המזוהה עם תנועת "המזרחי", שבו הייתה בעיקר יהדות של חיוך ושל חסד, שהתחלפה בימי הישיבה-פנימייה התיכונית ביהדות תובענית ומאיימת.
יופיו של רומן הביכורים המאוחר הזה נעוץ בדיכוטומיה שבין קטעי הילדות התמימי, היקיים, אך לא הנוסטלגיים בהכרח; לבין הקטעים הסאטיריים, הבוגרים יותר, שבהם הוא מבקר קשות את החברה ואת הסביבה שבה למד וגדל, הלוא היא הציונות הדתית.
נדמה כי עולה מרומן זה תחושה רוסויאנית (א-לה ז'אן ז'ק רוסו ו"אמיל" שלו) כי בילדות יש רגע אחד חלק ונכון וטהור, ואחר כך באים הממסדים השונים: בית הספר, הצבא, הלימודים הגבוהים, החיים האזרחיים, המדינה, הממשלה, הכנסת, הממסד המשפטי, וכמובן הרבה לפניהם הממסד הדתי, ומקלקלים הכל.
כתוב בפרקי אבות "עשה לך רב וקנה לך חבר", אבל מיהם אותם רבנים שפוגש הגיבור, אותם מורי דרך העומדים למולו במשעול חייו, וכמה עוולות אפשר לעשות תחת מעטה הממסד הדתי לנפש אדם צעיר, שחרף ההקשר בו גדל דבק בהקב"ה בכל מאודו בדרכו שלו.
זה הוא סוד קסמו וייחודו של רומן ביכורים מאוחר זה, שמחייה ומביא נגד עינינו את הימים התמימים, שהיו, חלפו ואינם עמנו עוד. ימי התמימות והפרטיות האישית של פעם, קודם שהשתלטו וחדרו לחיינו החיים המודרניים של עכשיו, שכמעט ואינם מותירים עוד פיסה אפשרית של פרטיות טהורה לשמה.