"זהו סיפורם של גבר ואישה שאהבו עד מאוד, ובכך ניצלו מחיי שגרה וחולין. נצרתי את אהבתם בלבי לבל תהיה לברוֹת לשִני הזמן, ורק עכשיו, בלילות השקטים של מקום זה, יכולה אני לבסוף לספרהּ. אעשה זאת למענם ולמען אחרים, אשר הפקידו בידי את חייהם באומרם: קחי, כתבי, לבל תמחה אותם הרוח."
מילות פתיחה יפות אלו נותנות בידינו את הצופן לספר, שבו דמיון ומציאות שלובים זה בזה; שכּן נוסף להיותו הישג ספרותי־אמנותי, מהווה הספר שלפנינו גם עדות היסטורית. הסיפור מבוסס על מעשה שהיה: גילויו של מכרה נטוש, ובו שרידי גופות חרוכות ומעונות, ליד קסרקטין צבאי בעיר שדה קטנה בצ'ילה. הימים ימי מפלת איינדה והשתוללות "הכוחות המזוינים", שהסופרת עצמה, אחייניתו של הנשיא המודח, נאלצה להימלט מפניהם ולצאת לגלות.
אולם איזבל איינדה אינה מסתפקת בחשיפת האירועים לאמיתם; באמצעות לבוש אמנותי מעודן היא חותרת אל המשמעות העמוקה יותר, אל הרגשות והמניעים שמאחורי המעשים, אל האדם שביסודם, ועל כולם מנצח סיפור אהבה רגיש ודרמתי.