בעבר הלהיב טֶזָא את אנשי בורמה בשירי המחאה שלו נגד הדיקטטורה. אך מאז עצרה אותו המשטרה החשאית, הוא נכלא לעשרים שנות בידוד בצינוק. בהיותו מנותק מהעולם הוא נעזר בתבונתו החריפה, בסבלנותו הבודהיסטית ובהומור שלו כדי למצוא משמעות בימים האינסופיים, ומחפש חדשות בכל יצור וחפץ שמתאפשר לו להכניס לתאו.
"בכלוב, כלי הנשק היחיד שיש לי הוא החיים שלי. אבל גם המוות יכול להיות נשק."
"החבר עכביש, ידיד קטן ומתוּמן רגליים,
למֵד אותי איך אתה חי.
'אני יוצר רשתות קטנות משום דבר כמעט.'
אני שואף ליכולת כזו משלי. אבל זה לא קל, חבר, כמו שזה נראה אצלך."
למרות בידודו יש לטזא השפעה עמוקה על האנשים סביבו. עצם קיומו הוא אתגר לסמכות האכזרית של סוהריו, ורוחו האיתנה מעודדת שינויים קיצוניים וגילויים אנושיים, שמאפשרים לו להניח יד על הפריטים המסוכנים מכול: נייר ועט.
ואולם דווקא ממערכת יחסיו עם יתום בן שתים־עשרה שגדל בין כותלי הכלא עולים עוצמתם וכוחם של התקווה והקשר האנושי אל מול אלימות ואי־צדק. טזא והילד הם אסירים מסוג שונה - רק אחד מהם חולם להימלט, ורק אחד מהם יזכה לכך - אך ידידותם היוצאת דופן משחררת את שניהם בדרכים מפתיעות ביותר.