"שדות התהילה" הוא ספר מדהים ומופלא של סופר בעל כישרון נדיר לספר באופן מרתק ומשעשע, עם הרבה הומור וחום אנושי, כאילו על כל דבר שבעולם. ז'אן רואו היה בן 38 כשראה אור (ב - 1990)רומאן ראשון זה שלו, ובבת - אחת הפך מאדם אנונימי, בעל דוכן למכירת עיתונים ברובע ה - 19, לסופר מהולל, חתן פרס גונקור. מחודש ספטמבר, שבו ראה הספר אור, ועד סוף דצמבר, נמכרו בצרפת 540,000 עותקים, וב - 15 ארצות החלו לתרגמו. בביקורת הצרפתית זכה הספר ליותר דברי שבח מכל ספר שקיבל בעבר את פרס גונקור מאז "שר היער" של טורנייה. הקורא שיגיע אל שורותיו האחרונות של הספר יחוש כמדומה רצון וצורך לשוב מייד ולקראו מן ההתחלה. החיים שתוארו בו נראים באור אחר לחלוטין לאחר 30 העמודים האחרונים. הספר, המסופר מפי נכד אנונימי (המייצג גם את אחיו ואחותו) לאחר 1987, נראה תחילה כמין "לקסיקון משפחתי" המספר ביחוד אניקדוטות משעשעות על הסבא מצד האם (אלפונס בירגו) ועל דודה מארי, המורה של הנזירות - דודת אביו של המספר. המאורעות העליזים, המופיעים כפקעת, מתרחשים בין 1912 - מועד נישואי הסבתא לסבא מצד האם - ובין 64 - 1963, עת מתרחשת בטווח של שנה סידרת מיתות: אביו של המספר (ג'וזף בן ה - 40), דודה מארי וסבא בירגו. 1912, כשסבתא היתה בת 25, הוא קו פרשת המים לקביעת תאריכים. נראה כאילו סופר שעבר את המעבדה של פרוסט כותב טקסט המזכיר לא במעט את נטליה גינצבורג בשיאיה. הדה - שבו המצחיקה של הסבא, שהמים חודרים אליה מכל העברים, חיי הנזירות של הדודה, שיש לה כרטסת קדושים לכל עת, בריחת ההרפתקאות של הסבא לגן העדן של הנודיסטיות, וכו'. רואו יכול להקדיש עמודים ארוכים מרתקים ושנונים לתיאור מזג האויר וסוגי הגשם במחוז הלואר התחתון, והוא מעלה על הדעת חיים יציבים, נמשכים וחוזרים, שבהם מהפיכה גדולה היא הופעת העט הכדורי. רק ברבע האחרון של הספר, כשמושלמת סידרת המיתות של אבי המספר, ואביו שלו, וכל דודי האב, משחזר הדור הצעיר מציאות היסטורית אחרת ונחשפת "המלחמה הגדולה", מלחמת העולם הראשונה, שבה גסס הדוד ג'וזף מול הדודה, לאחר שנפגע בהתקפת גאזים של הגרמנים (1916), ואחיו אמיל נהרג שנה אחריו ונקבר בחזית. אח זה הובא לקבר המשפחה רק לאחר 12 שנים - המכתב על מקום קבורתו הארעית נדד עשר שנים. ממסמכים, יומן מסע ותצלומים שמלקט הסב (מצד האם) לאחר מות הדודה (מצד האב) ניתן להרכיב תמונה אחרת לגמרי של חיי המשפחה, הפעם בפרספקיטבה של המאורעות ההיסטוריים, שהם קו פרשת המים האמיתי. הסיפור הגלוי לעין, שהמספר סקר אותו באלומת האור של זכרונו, הופך חסר משמעות. עתה הם עומדים על שפת חור ביקום שהעולם הגלוי לעיין ניגר דרכו - וכמו הדודה ("הסנילית" קודם מותה), המיטלטלת קדימה ואחורה בין הז'וזפים, וכמו הסבא המרכיב "סיפור אחר לגמרי" בעליית הגג, וכמו גם פייר הממיין את השלדים - עליהם למלא את החלל הריק של חייהם. נחשפת הנוכחות המתמדת, הסמויה, של הטראומות, המבטלת את הזמן ויוצרת קשרים אחרים, לפי משפחות של דמיון. כמעט הכל נראה עתה אחרת. אם צחקנו על הדודה הנזירה על שהיה לה מחזור רק בין גיל 18 לגיל 26 - מתסבר שהקריבה את "דם הנשים שלה" בעיסקה כושלת עם הצלוב - דם תחת דם - מול אחיה הגוסס ז'וזף, בדיוק במאי 1916. אבל פרקי המלחמה העזים, והבאתו של אמיל לקבורה ב - 1929, הם שיחזור, שחלקו דמיוני, מצד הנכדים, על סמך תכולת קופסת הנעליים שבעליית הגג. וכך הם גם הפרק החותם (1941) המפגיש לראשונה את הסב מצד האם עם אבי המספר. לאחר השיחזור הזה ניתן לחזור אל מאורעות החיים שהיו גלויים לעין המספר. מהו איפוא הזמן האבוד האמיתי? יש כאן דיאלוג מבריק עם פרוסט (את עצמותיו של אמיל קוברים בתיבת עוגיות - מאדלן) וגם עם שיחזור הילדות של ז'ורז' פרק (שבניגוד לו - המספר כאן לא צריך להמציא לו ילדות). זהו נסיון עז לקלוט את הגשר המסתורי המקשר את החזית והעורף (שהם גם חזית של תצלום מן החזית ודברי אהבה הכתובים על גבו), "כאילו בעובי הנייר" (של הסיפור, של התצלום) "טמון מרכיב האהבה והמוות."