החיים די שקטים, לפעמים אפילו משעממים, בעיירה סם דנט שבצפון מדינת ניו-יורק, לא הרחק מגבול קנדה - עד אותו בוקר של חורף שבו תאונה מחרידה מנפצת באחת את שיגרת יומם של תושביה: האוטובוס שמסיע את ילדי העיירה לבית-הספר סוטה מן הכביש בתוך סופת שלג, ומידרדר לתהום. ילדים - הרבה ילדים - מתים. ומעכשיו, חייהם של בני המקום נחלקים לשניים: לפני התאונה - ולאחריה. "עיירה זקוקה לילדים שלה, באותה מידה ובאותה צורה שמשפחה זקוקה להם. זה מתפרק בלעדיהם", אומרת דולורס דריסקול, נהגת האוטובוס. "עיירה זקוקה לילדים שלה הרבה יותר ממה שהיא חושבת". ארבע דמויות מספרות את סיפור האסון, כל אחת בלשונה ומנקודת ראותה: דולורס, שאינה יכולה לשכוח את "ילדי העיירה שלי", אלה שכל-כך אהבה להסיע יום-יום אל בית-הספר ובחזרה ממנו הביתה; בילי אנסל, אלמן מוותיקי מלחמת וייטנאם, שאיבד בתאונה את שני התאומים שלו, ילדיו היחידים; מיצ´ל סטיבנס, עורך-דין עצבני בניו-יורק, המבקש להפיק מן הכאב ומן הכעס ניצחון בתביעה ייצוגית על רשלנות ולהשקיט תוך כדי כך את מצפונו על יחסיו ההרוסים עם בתו; ועדת המפתח בפרשה, ניקול ברנל, נערה יפהפייה ומוכשרת בת 14, שיצאה מן התאונה לחיים על כיסא גלגלים, ומחזיקה כמו באגרוף קמוץ סוד מאיים של אביה. ברגישות מפליאה פורש ראסל בנקס את סיפורה של העיירה מפי ארבע הדמויות: היגון, הבלבול, חוסר-האונים, הזעם, הדחף לנקום, ופה ושם גם הרצון - שלא מודים בו - לזכות בפיצוי כספי על האובדן האיום. ומעל לכל, הצורך האדיר למצוא מי אשם בתאונה. מישהו תמיד אשם? המתיקות שאחרי עובד לסרט נפלא בבימויו של האטום אגויאן. הסרט זכה ב-1997 בשלושה פרסים בפסטיבל קאן, ובשלל פרסים נוספים לאחר מכן.