"כשהתבוננתי בגרנד סנטרל, בשעון הגדול ובפסל שע הגג, מילאה אותי ההרגשה 'אלה הם חייך, סופי אפלבאום'."סופי אפלבאום, ילדת סנדוויץ' יהודייה מגושמת, והכבשה השחורה והמרדנית של המשפחה, יודעת בדיוק מה היא רוצה, רק שאין לה מושג איך מגיעים לשם. מצד שני, אי אפשר לומר שהיא לא מנסה: אחרי שנים שבהן חיה עם משפחתה בפרברים של ניו יורק, השתעממה בשיעורי החובה בעברית והתקשתה ללכת עם העדר, היא עוזבת את הפרבר המעיק לטובת חדר קטן ומעיק לא פחות בניו יורק, מצליחה לקבל עבודה בהוצאת ספרים בעיר, אבל מתקשה להגיע אליה בזמן בכל בוקר. את הגברים שהיא מוצאת, שכולם עושים בהתחלה רושם מצוין, היא מבריחה בעקביות מרשימה, וכל הזמן מחפשת ללא הצלחה מקום משלה. פרטי ונעים.כל זה ישתנה יום אחד. עם הזמן. עם הגיל. עם ההבנה שאת גיל העשרה צריך פשוט לעבור, שאת שנות העשרים צריך לפעמים קצת לשכוח, ששנות השלושים יכולות להיות ההתחלה האמיתית שלך כאדם בוגר: שלא חייב להינשא כמו כולם, שמרשה לעצמו להעיף באוויר עבודה בטוחה ולחפש אחרת, שיודע שאהבה גדולה יכולה לצמוח גם עם גבר שצעיר ממך בעשר שנים.