מכונית נתקעת לפני רמזור שהתחלף לירוק. הנהג צועק משהו. מסתבר שהתעוור פתאום. אין זה עיוורון שחור; הוא רואה הכל לבן, כאילו נפל לתוך ים של חלב. מישהו מתנדב להסיע אותו הביתה. כשאשתו חוזרת, היא לוקחת אותו לרופא - עיניים, אבל עליהם לנסוע במונית, כי המתנדב טוב - הלב גנב את מכוניתם. בחדר - ההמתנה של הרופא נמצאים זקן עם רטייה על עינו, ילד פוזל, צעירה במשקפיים כהים... בזה אחר זה נדבקים בחושך הלבן כל האנשים שנפגשו עם העיוור הראשון, ומדביקים אנשים אחרים. המגפה הלבנה מתפשטת. כל מי שעיוור נעץ בו את "מבטו" הופך לנשא, שמתעוור עד מהרה. השלטונות כולאים את העיוורים והנשאים באגפים נפרדים של בית - משוגעים ישן, מבודדים לחלוטין. רק אדם אחד רואה שם - מחוסן באופן מוזר מפני המחלה: אשתו של רופא - העיניים, שהעמידה פנים שהיא עיוורת, כדי שתוכל להצטרף אל בעלה. מי שמנסה לפרוץ מן ההסגר נורה. במשך הזמן מגיעים גלי עיוורים נוספים. המזון לא מספיק, התנאים הסניטריים מזוויעים, יש הרוגים, פצועים, צחנה. כנופיית בריונים עיוורי , עם אקדח, תובעת לעצמה זכויות יתר: את המזון ואת הנשים. כשגם החיילים השומרים על בית - המשוגעים מתעוורים, פורצת החוצה קבוצה של שישה עיוורים - כמו בציורו המפורסם של ברויגל - שכולם היו בחדר - ההמתנה של הרופא כשהגיע לשם העיוור הראשון. מוליכה אותם הפיקחת היחידה, אשת הרופא. מסתבר להם לזוועתם שבחוץ כולם עיוורים, אין ממשלה, אין אספקת מזון, אין מים, אין חשמל - תוהו - ובוהו מוחלט. במסכת הרפתקאות עליהם לבנות דרכי חיים חדשות, מהתחלה. 'על העיוורון' הוא הרומאן הנועז ביותר עד כה של סאראמאגו, חתן פרס נובל לספרות וגדול סופרי אירופה היום. זהו העלילתי והמותח שבספריו, והוא נקרא בנשימה עצורה עד לסיום המפתיע. ההומור המפורסם של סאראמאגו, והחריפות השנונה, אינם נוטשים אותו כאן, בלב הזווועה והאכזריות, והם הופכים להומור שחור, ושמא לבן. מסתבר שהרגשות שחיינו איתם, והמוסר, צמחו רק משום שהיו לנו עיניים. נפשו של אדם נראית דרך עיניו. עכשיו הכל עובר הזרה, שום דבר אינו מובן מאליו עוד. ועם כל הבוטות, והו ספרו האנושי ביותר של סאראמאגו, ספר על האחווה האנושית, שיש ללמוד אותה בזהירות מחדש, בהדרכת אשה אחת שרואה, כי האנושיות אולי תלויה לא רק במבט, אלא גם במבט נשי. אם יש ספרים שהקורא יוצא מהם אדם אחר ממה שהיה בתחילת הקריאה - 'על העיוורון' הוא אחד מהם. הספר אינו משל או אליגוריה, אבל הוא עשוי להאיר מצבי חיים רבים כל - כך. כי אולי אנחנו עיוורים שרואים, עיוורים שגם כשהם רואים הם לא רואים, כי שכחו לראות, להתבונן.