בת שלוש-עשרה היתה תרזה כאשר מכרה אותה דודתהּ לבעל קרקעות אלים שהיה מזמין חישוק זהב למחרוזת שעל צווארו אחרי כל קטינה בתולה שהיה בועל. הילדה העליזה, שופעת החיים, נאנסת באכזריות, והופכת להיות שפחה ופילגש, עד שהיא קמה והורגת את אדונהּ. מכלא ומחיי זנות גואל אותה גבר קשיש, ואיתו היא חיה שש שנות אושר. מותו הפתאומי מפקיר שוב את תרזה להתמודדות עם העוני, המחלות והמוות. "למי דומה תרזה באטיסטה?" שואלת אחת הדמויות בספר, ומשיבה: "לעם הברזילאי, הסובל כל כך ואינו מובס לעולם. כשחושבים שהוא מת, הוא קם מקברו."
בעקבות תרזה מבקר המחבר בערים ובעיירות נידחות ברחבי צפון מזרח ברזיל, מתאר את המצוקה ומצליף בשלטונות על ההזנחה. תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות נכתב בשנת 1972 והוא מצטרף לדונה פלור ושני בעליה ולגבריאלה ציפורן וקינמון, שגיבוריהם נשים, ולספרים רבים אחרים שפרסם ז'ורז' אמאדוּ מאז ראשית שנות השלושים, והוסיף בהם דמויות ונופים לתמונת הענק שבה הוא מצייר את ברזיל ואת הווי החיים של תושביה.