ברלין, נובמבר 1938. גל של פוגרומים ומעצרי יהודים שוטף את העיר. גבר יהודי עשיר בשם אוטו זילברמן נמלט על חייו. בעיני עצמו הוא פטריוט גרמני (או כפי שקורא לו שותפו העסקי, “ארי שהוחלף בלידתו״) שלחם בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה ובנה עסק משגשג. לפתע הוא הופך אדם בזוי, נחות, נרדף. כעת עליו להסוות את זהותו, לברוח ממקום למקום ולנסות לצאת מגבולות ארצו. הוא פותח במסע ארוך ומסוכן ברכבות לאורך גרמניה, מעיר אחת לאחרת, כשברשותו תיק מסמכים מלא בשטרות כסף. הוא בטוח שכל עוד ישמור על התיק, הכול יסתדר, איזושהי דרך תיפתח, ואפשר יהיה לפתור את המצב. אבל כל הדלתות נסגרות בפניו זו אחר זו.
המסע המסויט הזה ברחבי גרמניה הנאצית מוביל את אוטו זילברמן למפגש עם קשת של טיפוסים ולחשבון נפש עם חייו שלו ועם זהותו. “ואולי ככה זה ימשיך לעד. עכשיו אני נוסע, אני נוסע נצחי. למעשה כבר עזבתי את הארץ. היגרתי לחברת הרכבות של הרייך הגרמני. אני כבר לא בגרמניה. אני ברכבות שנוסעות בגרמניה.״
את “הנוסע״ כתב אולריך בושוויץ, בן להורים גרמנים (אב יהודי ואם נוצרייה), בנובמבר 1938, בעקבות פרעות ליל הבדולח. בושוויץ, שהיה אז רק בן עשרים ושלוש, מתעד ברומן בדייקנות את הלך הרוח בגרמניה הנאצית, כשמבין השורות מבעבע קולו הזועם של איש נרדף, מנושל ומושפל. הרומן התגלה מחדש ב־ 2018 ונמכר לעשרות מדינות. התרגום העברי מלווה באחרית דבר מאת המו״ל הגרמני פטר גראף, המספר בין היתר על חייו הטרגיים של בושוויץ.