נטליה גינצבורג, הסופרת האיטלקיה - יהודיה (ילידת 1916), היא "כמעט בוודאות הסופרת הדגולה ביותר באיטליה היום". 'כל אתמולינו' (1952) הוא בלי ספק המרגש והרחב שבספריה - אחד הספרים היותר אנושיים בקלסיקה המודרנית. זהו סיפורן של שתי משפחות בורגניות, שכנות, במהלך התקופה הפאשיסטית, העוקב אחר התבגרותו של הדור הצעיר אל - תוך ובתוך המלחמה. יש מעט ספרים המשתווים לספר זה בכוח האיפיון המפורט של הכניסה לעולם המבוגרים. נמצא כאן "השתעשעות" של מתבגרים השוגים במהפכה: נישואים עם בנו של "בארון גרמני", שמתברר שלאמיתו של דבר הוא יהודי מפוחד שהוריו נשארו לגורלם בפולין; נישואים עם בן למשפחה פאשיסטית"; התאבדות של איפוליטו, הצעיר שאינו מוכן להילחם ולירות: הריון של אנה, אחותו בת ה16 - , לבן השכנים, ונישואיה המפתיעים עם צ'נזו רנה, "איש העולם הגדול" כביכול, הנראה תחילה קצת נוכל - חברו הזקן של אביה, אדם אקסצנטרי ומשעשע, המוכן להעמיד פנים שהוא אבי הילד. המלחמה מתערבת בחיי כל הדמויות ומשנה לחלוטין חיים אלה, ובכך הספר הוא לכאורה רומאן פוליטי. אבל כוחו הגדול הוא גם בכך שהוא ההיפך מזה. הוא מתנהל בחצר האחורית", המשפחתית, של המאורעות "הגדולים", וחלקו השני, העובר לדרום האיטלקי העני, הוא חצר אחורית של חצר אחורית. ועוד: הספר נמסר כאילו בקולה של הנערה אנה (אך בגוף שלישי) - במשולב עם הבנתה ועולמה המנטאלי - והתוצאה: הזרה,נאיבית, עממית. יש בספר מעט מאוד דיאלוג מצוטט, אך הרבה דיבור "מסופר", הנע בין אירוניה לאמפטיה נוגעת ללב. אצל אנה - מהפכה פירושה לעמוד על הבאריקאדות עם אחיה ועם אחד מעשרות הארוסים של אחותה, לירות ברובה ולשיר... המשפחה, המסגרות האנושיות והתהליכים "הניצחיים" שאצל אנשים של יומיום חזקים כאן יותר מן האידיאולוגיה, ההיסטוריה והמסגרות הפוליטיות. ואין חושבים על מולדת כשיורים. לכאורה, הכל ממותן. למשל, היהודי התורכי, דמות צדדית: הממשלה הפאשיסטית מפזרת את היהודים לפה ולשם בכפרים. לכפר של אנה מגיעים שלוש זקנות עם קנרית, ותורכי רועד מקור. מפקד המשטרה פוקד על התורכי, ששיכנוהו בפונדק, להתייצב כמה פעמים ביום ולצלצל בפעמון ביתו. התורכי עקשן גדול ועושה כמצווה ברצון רב, גם בשעות מנוחת הצהריים, מה גם ש"שדי - אגס", אחות אשתו של המפקד, עומדת בחלון. תחינותיו של המפקד שיצלצל קצת פחות אינן מועילות. וגם החייל הגרמני הוא רק מלצר, שיש לו צלקות ממרק רותח, והוא משחק עם התינוקת, ומעשנים עימו סיגריות במטבח. ומשפחתו של אמיליו הפאשיסט היא דווקא משפחה חמה וחביבה. אמיליו הוא עגל צעיר, שכל הרטוריקה של הפאשיזם חלפה מעל ראשו בלי לזהם אותו, והוא לובש חולצה שחורה כמו כל חולצה אחרת; ואביו מתעקש שגם בין המהפכנים יש אנשים טובים. ואולי אפילו אלוהים קיים אבל בכלל תומך במוסוליני". והמוות ההירואי והמעורר - התפעלות של צ'נזו רנה ופראנץ היהודי הוא גם ההליכה המגוחכת של "הכסילים אלי עפר קיברם". ועם זאת, שלוש הזקנות והתורכי נלקחים בסוף על משאית בידי הגרמנים. והחייל הגרמני אולי באמת התכוון לירות ביהודי. ואחרי המלחמה, האם עוד יתכן "שרכבת תשוב להיות משהו עליז?" בסופו של דבר, המלחמה "הלא - רלבנטית" מעצבת כאן את חיי האנשים. מעמדם הדו - משמעי של העניינים "הגדולים" הוא שעושה את הספר הזה, שיש בו בחירה בלתי - נשכחת, מבריקה, של פרטים קטנים, מלאי - הומור, אבסורדיים, מחייהם של בני - אדם אמיתיים, הנלכדים בעולם עויין.