"שיקרתי ושיקרתי, ואז שיקרתי עוד. שיקרתי אודות המקומות בהם הייתי, שיקרתי אודות מקורות המידע שלי, שיקרתי לגבי הדרך בה כתבתי את הסיפור. ואלה לא היו שקרים לבנים יומיומיים - אלה היו פנטזיות שלמות, שעוטרו בפרטי הפרטים הקטנים ביותר. שיקרתי בנוגע לטיסה שמעולם לא עליתי עליה, בנוגע לשינה במכונית שמעולם לא שכרתי, בנוגע לציון דרך על כביש מהיר שמעולם לא נסעתי עליו. שיקרתי בנוגע לבחור שעזר לי בתחנת דלק אותה מצאתי באינטרנט ובנוגע לחציית פסי רכבת שעל קיומם ידעתי רק מתצלומים אוויריים. שיקרתי בנוגע לבית שמעולם לא הייתי בו ובנוגע לעיצוב ולריהוט של הסלון שראיתי רק בצילומים מהארכיון האלקטרוני של העיתון. עבדתי בסביבה שבה האמצעים קידשו את המטרה, והתרגלתי לשקר. הפרחתי שקרים מלוא החופן, וכמו כולם רכשתי את המיומנות לעשות זאת מבלי שיפקפקו בדברי ומבלי שיהיו לזה השלכות. שיערתי שהאמת תוציא אותי לחופשי או תהרוג אותי...". ג'ייסון בלייר היה כוכב עולה בעיתון החשוב ביותר של אמריקה. במשך ארבע שנים הוא הועסק ככתב חדשות פנים ב"ניו - יורק טיימס" ונחשב כמי שעתיד מזהיר לפניו. ייתכן שהיה ממשיך להתקדם בעיתונו, אלמלא הבחינה כתבת של העיתון "סן - אנטוניו אקספרס ניוז" ב"דימיון מפתיע" בין כתבתה העוסקת באם שבנה נעדר בעירק לכתבה בנושא דומה מאת ג'ייסון בלייר. כשפנתה לעורכי ה"טיימס" והפנתה את תשומת לבם לכך לא שיערה איזו שערורייה עומדת להתגלות בתוך ימים אחדים. ארה"ב כולה סערה מהגילויים: בלייר הצעיר מעל באמונם של עורכיו ועמיתיו במשך שנים; העתיק כתבות והמציא ציטטות ודיווח "מהשטח" כשהיה למעשה ספון בביתו; עבר על רוב העבירות החקוקות בתקנוני האתיקה ודרדר את ה"טיימס" לשפל חסר תקדים בתולדותיו הארוכים והמפוארים. עד מהרה חרגה פרשת בלייר מדלת אמותיו של "הניו יורק טיימס", והכפישה את ענף העיתונות כולו, תוך שהיא חושפת את הסקנדל הגדול ביותר בתולדות העיתונות הכתובה מזה עשרות שנים. "לשרוף את בית האדונים" הוא כתב ההגנה של הכותב האפרו - אמריקאי הצעיר בתיאור השתלשלות האירועים, הנסיבות והמאורעות שהובילו אותו לנהוג כפי שנהג. בספרו אף מנסה בלייר להשיב על השאלה שהעסיקה את כל עולם התקשורת האמריקאי: "כיצד יכול דבר כזה להתרחש בעיתון רציני כמו הניו - יורק טיימס?". ג'ייסון בלייר הוא סופר החי בניו יורק.