הפרוזה של באבל (1940 - 1894) נחשבת לאחת מפסגות הסיפורת של המאה העשרים. בלשון תמציתית, דחוסה עד קצה גבול היכולת, בתמונות רוויות אכזריות ויופי, מעצב באבל רסיסי חיים של עולם במשבר - בין שהרקע הוא עלילות חיל הפרשים הקוזאקי ברוסיה שלאחר המהפכה, ובין שזה חורבנו של סדר - החיים היהודי הישן, שכנופיות של שודדים ורוצחים יהודים, בני העולם - התחתון של אודיסה, קמות לפזז בין הריסותיו. את דרכי הסתכלותו של באבל בעולם מאפיינים ריחוק רגשי גמור, כביכול, שנקרע מפעם לפעם בפרץ של הזדהות עזה; הסתכלות מתנכרת, אירונית, שמתוכה מבליחה ראיית הדברים מבפנים. ודווקא כבליו של הניכור, שהוא ספק התגוננות וספק צינה ממשית - מעניקים להזדהות את כוחה. מתחים אלה מתבטאים בנושאים, בסגנון, באפיון הדמויות, בעיצוב נקודת - התצפית. חייל שבתרמילו נמצאים, זה בצד זה, דיוקנאות של לנין והרמב"ם, מוצג דרך תודעתו של מספר שהוא אינטליגנט תלוש, החצוי בין ערכי עולם האתמול לבין תשוקתו להזדהות עם המהפכנים חסרי - הרחמים; והוא גם יהודי, קרוע כגיבורו; ואף יחסו של באבל עצמו אל המספר שלו חצוי ונע בין הזדהות לאירוניה... פרטי המציאות בסיפורים מגלים מתח בין נטורליזם גס, ברוטלי, לבין פאתוס רומנטי תאב - יופי. אימי המלחמה מתוארים תוך ערבוב פרטים "נמוכים" ואכוריים ולשון שופעת דימויים חמים, שיריים, נועזים. וכווירטואוז של הוויות לא - מתיישבות מתאר באבל עולם - תחתון יהודי אלים, כביכול עולמו של דיימון ראניון . באודיסה היהודית. אבל הפושע הוא, שוב, דווקא איזה "רובין הוד" מבקש צדק. נילי מירסקי תירגמה את הכרך הזה מרוסית.