מהו מופת? מי קובע מהו מופת? האם יכולה חברה להציב מופת – כזה ראה וקדש – לבניה? האם יכול אדם לעצב מופת למען זולתו? האם אין בכפיית המופת ניסיון רודני – של יחיד או של חברה – להטיל מום נפשי באדם, ליטול ממנו את חרותו האישית, את עצמיותו ואת זכותו לבחור?
אלו הן קצת מן השאלות העולות מתוך המופת, ספרו של זיגפריד לנץ, מגדולי סופרי גרמניה בדור האחרון. שלושה מורים גרמניים מנסים למצוא דוגמה חיה, מופת אנושי בן-התקופה, שאפשר יהיה להמליץ עליו בפני שלושה מיליון תלמידים גרמניים.
שלושת המורים-המחנכים נועדים לישיבות ארוכות, סוקרים את אנשי דורם, ממיינים, פוסלים, מתדיינים. איש מהם אינו מעלה דמות הלוחמת נגד עוולות החברה והמדינה. כל שיש בידם להציע הם אנשים שלא איבדו צלם-אנוש.
משלא מצאו דמות מופתית, הם ממציאים כזאת. לאחר לבטים רבים הם בוחרים בביוכימאית יווניה שהשתקעה בגרמניה, אישה שהיתה לוחמת פעילה בנעוריה, אך שינתה את דרכה בערוב ימיה.
לנץ, שחייו שלו יכולים לשמש מופת לרבים, מבטא בספרו את חולשתו של בן-אנוש בתוך עולם בלתי-אנושי ואת הקושי לשמש מופת ולחיות חיי מופת בנסיבות של ימינו. ספרו רחוק מלהיות מסה מוסרית.
זהו רומן מרתק שבו נפרשים חייהם וגורלותיהם של שלושת המורים שאינם מופתיים כלל וכלל ונחשפים מבוכותיהם, תסביכיהם וחולשותיהם.
כן מצייר לנץ בספרו פנורמה רחבת-ידיים של גרמניה בת-ימינו עם כל הסתירות שבה – שוחד וניקיון-כפיים, אלימות ועדינות, סלידה ורגש תיעוב כלפי הנאצים בצד סגידה חשאית לתקופה הנאצית ול"גיבוריה".
"המופת" מעמיד בעצמה רבה את הקורא מול עצמו ובבואתו, ומאלץ אותו לבחון, בתוך נפשו, את האמת שלו כאדם חד-פעמי ואת האמת שלו כבן התקופה.
זיגפריד לנץ הוא גרמני שחי ופעל בתקופת היטלר כפי שכל בן-תרבות היה רוצה לחיות ולפעול אילו היה גרמני באותה תקופה. מעשיו בעת ההיא מקבילים במידה רבה למעשיו של לוחם בנאציזם אחר, וילי בראנדט, והם ראויים לשמש מופת לכל אדם חופשי.
לנץ נולד בשנת 1926 בגרמניה. בהיותו בן 17 התגייס לצי הגרמני, אבל זמן קצר אחר כך ערק וברח לדנמרק ומשם לחם בגרמנים. הדנים אימצו את זיגפריד לנץ, ולנץ אימץ את דנמרק.
עד היום הוא מבלה שישה חודשים בשנה בביתו שלחוף הים בדנמרק.
כסופרים "מגויסים" אחרים בגרמניה, הנמנים עם הדור שאינו יכול ואינו רוצה להימלט ממשא הזיכרונות, כותב לנץ על התקופה הנאצית – לא על פרטיה ההיסטוריים, אלא על משמעותה ועל הפצעים שהותירה בחיי הגרמנים, על אופיו של שלטון טוטליטרי ורצחני ועל מהות הקיום, החיים והבחירה החופשית.
בספריו השונים ניסה לנץ לעשות מעין "ביקורת המופת מוסרית" של התקופה. לא תמיד מצא הדבר חן בעיני הגרמנים. אך הוא וידידיו אינם אופייניים לכל הגרמנים. הם סבורים שפרק זה בהיסטוריה הגרמנית לא הסתיים.
"אם עורך-דין מפורסם בהמבורג מואשם היום בפשעי-מלחמה, חייבים אנו לשאול את עצמנו כיצד זה קרה? היכן הסתתר כל השנים? מה קרה למצפונו ולמצפון שכניו?"
לנץ החל לכתוב אחרי המלחמה בהיותו סטודנט באוניברסיטה של המבורג. הוא הצטרף למערכת העיתון "די ולט", כאשר כוחות הכיבוש הבריטיים הוציאוהו לאור. לנץ פרסם קבצי סיפורים קצרים, שלושה מחזות וספר מסות.
הוא כותב בקביעות רשימות לעיתונות הגרמנית והדנית וכן תסריטים דרמטיים לרדיו. הוא אמן הכותב מעט מאוד. "די בכתיבת עמוד אחד ביום – הוא אומר – זה הגבול שלי. תארו לעצמכם כמה עמודים יכול אדם לצבור אם הוא כותב עמוד אחד ביום."
לנץ הוא הסופר הנקרא ביותר בגרמניה כיום וספריו נפוצים אף יותר מאלו של גינטר גראס והיינריך בל. ספריו נמכרו עד כה ביותר מ-5 מיליון עותקים. רומן אחר שלו, השעור בגרמנית, שהוא הספר הנפוץ ביותר בגרמניה שאחרי המלחמה, ייצא לאור בקרוב ב"זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור".