המרדימנים, הרומאן החמישי של אנה אנקוויסט – אחת הסופרות הגדולות והאהובות היום באירופה, שכבשה גם את לב הקוראים והמבקרים בארץ – הוא ספר מפליא קודם־כל בזכות הזירה יוצאת־הדופן שבה מתרחשת הדרמה רבת־הטלטלות: מחלקת ההרדמה של בית־חולים, המתוארת ברזולוציה חסרת־תקדים.
הפסיכואנליטיקאי דְרִיק דה־יוֹנג חוזר לקבל מטופלים בתום הפסקה ארוכה: אשתו המתינה למותה כמה חודשים בביתם. אחותו סוזן, רופאה מרדימה, הנשואה לעמיתו למקצוע והחבר הכי טוב שלו, פטר, באה כל הימים ללוות את אשתו במסעה האחרון, וגם כעת אוחזת סוזן במושכות, והוא נעשה תלוי בה. ניכור גדול שורר בין סוזן לבתה רוֹס בת ה־19, האדם הקרוב ביותר לדְריק מכל המשפחה.
הטיפול במטופל הראשון שלו, אָלַרְד סְכוּרמן – מתמחה בבית־החולים הפסיכיאטרי – לא מצליח להתרומם, אולי בגלל ההזדהות העודפת של המטפל עם המטופל. היחסים הופכים לפקעת סבוכה עוד יותר כשאלרד נוטש את לימודי הפסיכיאטריה ומבקש להתקבל להתמחוּת של רופא־מרדים: הרופאה הבכירה המלווה אותו בחודשי הניסיון היא סוזן, מבלי שתדע תחילה שהוא מטופל של אחיה. הוא קשור גם לבתה רוס, שהכירה אותו בתזמורת החובבים שבה היא מנגנת, מבלי שהשניים יֵדעו על קשריהם המצטלבים.
דריק, היחיד שיודע יותר מכולם על הקשרים הנסתרים, שותק, מסיבות הגולשות אל מעֵבר לחיסיון הטיפולי, ובכך הוא בוגד בכולם (ואינו הבוגד היחיד). שורת שתיקות גורליות מפלחת את הספר.
משני צדי המתרס – הפסיכולוגים מול הרופאים המרדימים – מציב הספר הזה שורת וריאציות של כיסוי, השתקה, הקְהיה, הרדמה, שִׁכחה ועיוורון.