"שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד" – כך, במשפט מצליף, נפתח הרומאן העז של אלנה פרנטה, מחברת 'החברה הגאונה'. מכאן מתחיל להתגלגל כדור־השלג המחולל את כל הספר, ומוליך אותנו מן המשפט האגבי הנפלט לאב – משפט שהופך את כל עולמה של בתו בת ה־12 – ועד לצונאמי העתידי של התפרקות המשפחה ושל השנים הכואבות שבעקבותיה, שנים שבהן תהפוך ג'ובנה, המספרת, מילדה חבוקה בחיק משפחתה לנערה בוגרת מפוכחת, ובהן יתחלפו תדיר תשובותיה לשאלה: מה אני ואיזה אדם אני יכולה להיות.
עד לאותו רגע היתה ג'ובנה ילדת שמנת, בת להורים אינטלקטואלים ממרומי נפולי העילית המעודנת, המעריצה את אביה, שהעניק לה רק אישורים וחיזוקים. האמירה הטראומטית שלו מציתה בה אובססיה לפגוש את דודתה המוחרמת ויטוריה, שאליה השווה אותה האב.
בהשראת דודתה, שמתגוררת בתחתית התחתיות של נפולי, נסחפת ג'ובנה לחשוף את הצביעויות, השקרים והבגידות בחיי המבוגרים. מבטה החדש מסעיר בה מערבולת של שקרים ופנטזיות ודוחף אותה לפעולות מערערות־סדרים. לאורך השנים הללו מלווה את אירועי הספר צמיד ממיט־אסונות שעובר במשפחה בדרכים עקלקלות, האם תוכל ג'ובנה לשמוט את הצמיד הזה מחייה?
פרנטה הצליחה לברוא כאן לא רק סיפור מהפנט וממכר, אלא עולם שלם שלתוכו היא יוצקת, באינטליגנציה רגשית עילאית, מצבים נפשיים גועשים.