אריה נזנין הוזאר - יד שניה

רב-מכר של הניו יורק טיימס
ספר הקיץ הטוב ביותר של מגזין פיפל

"אליס אוגילבי משוגעת". המילים האלה כתובות בענק על התא שלי, בטוש שחור ועבה שאי-אפשר לפספס. אני רואה אותן כבר כשאני מתקרבת במסדרון, והן כמו קוץ בעין. 

בקיץ שעבר, סטיב, כוכב קבוצת הכדורסל המקומית, נפרד מאליס אוגילבי. זמן קצר לאחר מכן היא נעלמה לחמישה ימים. אליס מסרבת לדבר על מה שקרה. עכשיו, חברה נוספת של סטיב נעלמה: ברוק דונובן, החברה הכי טובה, לשעבר, של אליס. והפעם נראה שברוק לא תחזור…

אייריס אדמס היא תלמידה חריפה ומבריקה שמסייעת לאליס בלימודים. גם לאייריס יש סיבות משלה לרצות להיעלם, אבל בניגוד לאליס, אין לה כסף או אמצעים לשם כך. זה עשוי להשתנות בזכות הפרס הכספי הנדיב שסבתה של ברוק מציעה לכל מי שימסור מידע על נכדתה הנעדרת.

המשטרה משוכנעת שסטיב אשם, אבל אייריס ואליס דווקא חושבות אחרת. כדי לזכות בפרס ולהוכיח את חפותו של סטיב, עליהן לגלות מי אחראי להיעלמותה של ברוק דונובן. 

למזלן, לאליס יש בדיוק את מה שהן צריכות - כל כתבי אגתה כריסטי. אם יש מישהי שיכולה ללמד אותן איך פותרים תעלומה, זו המאסטרית בכבודה ובעצמה.

לאליס ואייריס עדיין אין שום מושג לאיזו סכנה הן נכנסות. בשעה שכל תושבי העיירה משוכנעים שהם יודעים מה קרה, השתיים מאחדות כוחות כדי לפתור את התעלומה במותחן בלשי מהיר, מהנה וסוחף במיוחד.

"כדור ההריסה מתחיל להתנודד בתנועות הולכות ומתרחבות... ואז הוא מוטח בכוח בכתפה הימנית של הילדה... כמה לבֵנים כבר נופלות... הראש, הידיים, הקשת של חבל הקפיצה. הילדה חסרת אונים. היא נותנת להביט בה ולהרוס אותה".

ההריסה הברוטלית של התבליט הענקי (20 מטר גובהו) "ילדה קופצת בחבל", יצירתו של קוֹ וֶסטֶריק שעל הקיר של מטה המשטרה ברוטרדם, מניעה את הרומאן של אנקוויסט ומהדהדת בו לאורכו. גיבורת הספר, אליס אַאוּכוּסטוּס, צופה בה מאובנת, בסרטון אילם במחשב שלה, והיא תעניק לה קול מפתיע.

אליס היא קומפוזיטורית שאפתנית עתירת הצלחות בינלאומיות. בהולנד היא המלחינה הקלאסית הראשונה בשדה הנשלט בידי גברים. הקריירה שלה הולכת וממריאה. התזמורת הסימפונית המלכותית מזמינה אצלה יצירה לתזמורת גדולה, לחגיגות יובל המאה של התזמורת.

אבל המחוזות האחרים של חייה הם רצף של כישלונות מכאיבים. שם אליס נושאת את תודעת היותה דחויה ובלתי־ראויה, כבת לאמא פּוֹסלת ולאב חסר־עניין. ועדיין מעיבה עליה הטראומה של רומאן נעורים עם המורה הנערץ שלה לקומפוזיציה, המבוגר ממנה ב־40 שנה, פרשייה שהסתיימה בהפלה טבעית, שהיא ממשיכה להסתיר מכולם, אפילו ממארק, שלו היא נשואה בהווה.

מארק הוא עורך־דין מסחרי, אדם מאוזן שעולמו רחוק מאוד מעולמה, אך היא נתמכת באמפתיה ובשלווה שלו, במיוחד בגיהינום של טיפולי הפוריות האינסופיים שלה, שהם רצף של תבוסות, כאילו משהו בה הורג את הזרע של מארק, או כאילו באמצעות ההלחנה היא מונעת מהילד להיכנס.

"אין אפילו מלחין חשוב אחד שהיו לו ילדים", אומרים לה (ושוכחים את באך). "ילד טורף את כוח הרצון ואת הריכוז... אם יהיה לך ילד את גמורה בתור מלחינה". תחילה נדמה שהספר יעסוק בקונפליקט השגור בין קריירה לאימהוּת, או בין יצירה לבין התמסרות לילדים. אך אנקוויסט סוחפת את קוראיה, בריתמוס המאופק המפורסם שלה ובמבטה האנושי המדויק, אל תפנית דרמטית בעלילה, דווקא כשכבר אי־אפשר להמשיך בטיפולי הפוריות, תפנית המטילה אור חדש על נחישותה של אליס להיכנס להיריון.