לא הייתה בידינו ההוכחה המדעית לנחיתותן השכלית המולדת של נשים. רק עם פרסום המחקר הראוי לשבח של זוכי פרס נובל אדמונד או. האסקיל ויאן בריאנט נת'רלאנד מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס בשנת 1987, השגנו סוף כל סוף הוכחה, ולשבחנו ייאמר שפעלנו במהירות רבה לתקן את עוולות העבר שנבעו מבורותנו"...
שנת 1991 התיקון ה- 19 לחוקת ארה"ב, המעניק זכויות פוליטיות לנשים האמריקאיות, מבוטל. נשים בארה"ב וברחבי העולם מוגדרות קטינות בעיני החוק, הופכות רכוש עובר לסוחר, ונסגרת בפניהן הדרך למילוי כל משרה בעלת משקל חברתי או פוליטי, אלא בתנאים מגבילים ביותר, ותחת השגחה.
כמאתיים שנה לאחר מכן, נאבקות שתי נשים להגדיר עצמן בעולם בו מקובל להפלות אותן לרעה. האחת בלשנית מבריקה, הכלואה בעולם מחמיר אף יותר מן העולם הסובב את יתר האזרחים, והאחרת משרתת מרדנית, בעלת אג'נדה רצחנית במיוחד.
כל אותה עת, בסתר, עמלות קבוצות קטנות ונואשות של נשים על סיכוי אחרון לחולל שינוי אמיתי: שפה חדשה, שפה לנשים, שתאפשר להן לומר מה שביקשו להגיד משחר ההיסטוריה, ולא היו להן המילים.
סוזט היידן אלגין, פרופסור אמריטוס לבלשנות באוניברסיטת סן דייגו, פרסמה את "שפת אם" בשנת 1984, שנה לפני צאתו לאור של "מעשה השפחה" המפורסם מאת מרגרט אטווד. "שפת אם" הפך לספר פולחן קלאסי בזכות עצמו, ו'שפת הנשים' שפיתחה אלגין, "לאאדן", זכתה לאחר מכן חיים משלה בפורומים ובאתרי אינטרנט.