הסופרת רונית מטלון לא הרבתה לפרסם, אך עדיין נחשבה לאחת הסופרות המרתקות והרגישות בספרות העברית החדשה.
"קול צעדינו" מכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים מחייה של מטלון, בת למשפחה של הורים ילידי מצרים, שגדלה בעשורים הראשונים לקום המדינה בשכונת ספר ישראלית טיפוסית.
זהו סיפורה של משפחה נטולת אב, אשר ננטשה על ידו אותה למען פעילות פוליטית רדיקלית נגד שלטון מפא"י וקיפוח המזרחים בישראל של שנות החמישים. "הם היו שלושה בצריף, האח הגדול האחות הגדולה והילדה. האמא לא היתה עוד מישהו, היא היתה הצריף שלא היה בו גבר, ונהיה גבר.
היא דיברה אליהם בשפותיה השונות, כל פעם באחרת, שקרסה בתורה לתוך תהום ופשוט נגמרה". במבט חקרני, עשוי כולו ממלים, משפות שונות שקורסות זו לתוך זו, מתארת מטלון את חייה של אותה משפחה שילדיה, כמו כוכבי לכת, סובבים סביב השמש הגדולה, האם, לאורך כל חייהם – מימי ילדותם ועד לשנות בגרותם.
על גב הכריכה מתואר "קול צעדינו" כרומן הלירי והאינטימי ביותר של מטלון. ואכן, קולו של הרומן רגיש, מורכב, לא קל לעתים, ודאי לא סנטימנטלי, ושורותיו טעונות בעוצמה רגשית עזה. נראה שמטלון שוקלת כל מילה, מודעת ליכולותיה של השפה ומנצלת אותן כדי לגעת בשטחים פרטיים המכילים זכרונות, רגשות וכאבים. הקריאה ברומן הופכת, לפיכך, לחוויה ייחודית של בחינת זהויות שונות: אישית, נשית, מזרחית, פמיניסטית, ישראלית. מטלון היא בין הסופרות הישראליות היחידות שמסוגלות לגעת בנושאים נפיצים ברגישות ובדייקנות של חבלן.