קינת העורב 1.
מתוך הספר:
"נמצא אני במעמקיו של יער ונחבא בפינה חשוכה תחת אלון אדיר. אני יושב וכותב לך לאור עששית גוועת ואינני יודע כיצד הגעתי הנה, רק זוכר את שאגות הקרב ואת אחי נופלים בקרבתי.
רגליי גוררות את מוחי, נפשי הלכה שולל ואחרי שהייה במקום מקולל זה, גם קשרי רוחי רופפים.
אני מרגיש אותו אורב לי בכל פינה. קריאותיו, צלליו וצחנתו המוכרת ממלאים את נחיריי ומערפלים את חושיי.
אני יודע שכעת ליל. ראיתי את הסהר מבצבץ בינות לצמרות התמירות; חיוכו הבלתי פוסק ועניו הקורנות ממלאים אותי בחילה. כמיהה עזה בליבי לכתוב לך על שדות עצומים של גידולי חורף, או על עמק סוסים כסופים, אך אינני יכול.
העולם אינו זקוק למושיע. האלים נתנו את חופש הבחירה לילדיו והם בחרו. ורוע הוא בחירתם.
ביער ארור זה מתהלכות כל רוחות האדם; הן לוחשות וטוות את סיפוריהן העצובים עד שאוזניי מדממות מזעקות כאבן. אך עיניי מחפשות אותך ואת אינך.
המחשבה על קיומך הינה נקודת האור היחידה באפלה הנצחית.
אני רואה את עיניו שחורות וחודרות. אורח נשמתי מגיע.
נצרי אותי בלבך והבטיחי לי שלעולם לא אראה את רוחך משוטטת כאן, במעברי "דילם" הארורה.
אינני עוד...
שלך לנצח..."
קטע מיומנו של העורב