יום שלישי, 4 בפברואר 1997.
שני מסוקי יסעור התנגשו מעל אצבע הגליל והתרסקו.
73 לוחמים שהיו על המסוקים, בדרכם למוצבים בלבנון, נהרגו במקום.
החיילים שהוזעקו למקום ההתרסקות אספו מהשטח, בדממה, את גופות חבריהם. כשלוש שנים אחר כך, כשאחד מאותם חיילים צפה בטלוויזיה בנסיגת כוחות צה"ל מלבנון, דמעות עלו בעיניו. הוא אמר לאימו: "אם צה"ל התפנה היום אולי אפשר היה להתפנות כבר לפני חודש או לפני שנה, אז למה לא יצאו משם?".
באפריל 1996 פתחה ישראל במבצע ”ענבי זעם“ נגד ארגון חיזבאללה. ההבנות שסוכמו עם סיומו שינו באופן מהותי את כללי המשחק בדרום לבנון.
בארבע השנים שחלפו מסוף אותו מבצע ועד מאי 2000, מועד נסיגת צה“ל לגבול הבינלאומי, נהרגו 179 חיילים ברצועת הביטחון. לבנון: המלחמה האבודה חוזר אל החיילים ששירתו במוצבים ועשו קו אחרי קו בדרום לבנון, באחת התקופות המדממות ביותר בתולדות מדינת ישראל. הוא מביא את סיפורה של מלחמה לכל דבר ועניין - למרות שמעולם לא הוגדרה כך באופן רשמי. הספר צועד עם הלוחמים בשטח אויב, בגבורה ובייאוש מול מוות צפוי מראש, ומלווה את המאבק האזרחי שדבק בתקווה, דחף להוציא את צה"ל מלבנון, והצליח נגד כל הסיכויים.
השהות בדרום לבנון, שהוצגה כחיונית לביטחון הצפון ושבגללה נקברו יותר מ-1,000 צעירים במשך 18 שנים, הפכה מיותרת ברגע כשצה"ל יצא מרצועת הביטחון בלילה אחד, כאילו לא היה שם מעולם. ישראל לא התמוטטה. רק ההרוגים לא יצאו מלבנון. הם, בני משפחותיהם וחבריהם.