שוב החלה הכורסא לנוע.
הפעם זה התחיל בתנועה קלה, עדינה, שהפכה המהירות לרעדה חובטת עצמות.
"אני חולם", אמר הווארד לעצמו. "וודאי נרדמתי מול הטל…"
אלא שאם הווארד חולם, חולמים גם הרהיטים שלו - כי מה שגרם לכורסתו לקפץ על ארבע רגליה, בדומה לסוס רכיבה בהופעת ראווה, גרם לטירוף לכל חפץ שנמצא בטרקלין.
"רעידת אדמה?" חשב. "אני מוכרח לקום מעל לכורסה המטורפת הזאת".
אך במקום זאת לפת הווארד את הכורסא ופשט את רגליו לפנים.
מה שהיה עד כה רהיט נוח, החליק כמזחלת ונחבט בקיר הטרקלין בשאון של ניתוץ.
הכורסא נסקה לחלל האוויר ועלתה! מעלה! מעלה!
הוא עף כשמתחתיו ברחובות, קונים רבים נושאים חבילות, נהגי מוניות, ילדים משחקים בכדור, הכול בוהים בפליאה ובתדהמה בהווארד, שחלף על פניהם אל שמי הלילה.