פקולה, ילדה שחורה, נכספת לעיניים כחולות.
כל לילה, במשך שנה תמימה, היא מתפללת שיהיו לה עיניים כחולות.
כמו ציפור מקרטעת, המכה בכנפיה באוויר, היא שואפת אל הריק הכחול, שאינה יכולה להגיע עדיו, אבל הוא ממלא את נפשה.
בסוף יהיו לה עיניים כחולות, שאיש מלבדה לא יראה אותן, אבל האם הן הכי כחולות בעולם?
על הזוועה שבלב כיסופיה עולה רק הרוע שבהגשמתם.
העין הכי כחולה אינו רומן על מצבם של השחורים מול הלבנים המקפחים את חירותם.
אף על-פי שדמויותיו הם שחורים באוהיו של שנות ה-40, עומד במרכזו הכלא האנושי, המצב הקיומי שבו כל אדם מוצא את עצמו בשוליים, בחיפוש אחר החיים שיתמודדו עם האי-חיים. קולה, הנסגרת בסוף בתוך עולם מנותק, שבו סיפורה אחר ממה שמספרים כולם, היא רק גילום קיצוני של מצבם של כל האחרים.