אחרי מות אביו של בני, בגיל ארבע עשרה, הדברים מתחילים לדבר אליו – נעל ספורט, זוג מספריים, שולחן ישן. בני לא מבין מה הדברים אומרים לו, אבל הוא חש בטון שלהם: לפעמים טון נינוח, לפעמים עצבני, ורוב הזמן כאוב וסובל. כשאימו החולמנית מפתחת הפרעת אגרנות והבית נעשה צפוף יותר ויותר, שאון הקולות נהיה בלתי נסבל, ובני מוצא לו מפלט בספרייה הציבורית – אותו מקום שקט שבו הדברים מתנהגים היטב ובני האדם מדברים בו בלחישות. שם, בספרייה, הוא מתיידד עם כמה טיפוסים יוצאים מגדר הרגיל, ובראשם משורר-פילוסוף חסר בית ונערה אמנית בעלת רעמת שיער לבנה, ומגלה עולם חדש ומהפנט. הוא לומד לאהוב, לשאול שאלות ולמצוא את הקול שלו עצמו בתוך בליל הקולות הרועשים שמציף את חייו.
רומן ההתבגרות של רות אוזקי הוא סיפור כובש, תמים לכאורה, על שורשיהם וכוחם של הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. דמויותיו הבלתי נשכחות מטיילות בשלל עולמות מחשבה, ממוזיקת ג'ז דרך שינוי האקלים לתאוריה הביקורתית ועד הזן בודהיזם. כמו ספריה הקודמים של אוזקי שנת הבשרים שלי, על פני הבריאה כולה וסיפור זמני, זהו ספר אנושי, נטוע בהווה, שחודר אל הלב ומוצא בו אחיזה