הפיקוד העליון: אנשי צבא או מדינאים - מי ינהיג במלחמה הבאה?
מערכת היחסים בין מפקדי הצבא למנהיגים הפוליטיים היתה מאז ומעולם מערכת סבוכה, בייחוד בעיתות מלחמה.
על פי מי יישק דבר כשמגיע רגע האמת וההכרעה - על - פי הפוליטיקאים או הגנרלים?
בספרו הפיקוד העליון בוחן אליוט כהן ארבעה מגדולי המדינאים הדמוקרטים שכיהנו בזמן מלחמה:
אברהם לינקולן, זורז' קלמנסו, וינסטון צ'רצ'יל ודוד בן גוריון ומעלה את התשובה המפתיעה: הפוליטיקאים.
מדינאים גדולים אינם מפקידים את המלחמות שלהם בידי הגנרלים שלהם ואינם מפנים להם את הבימה.
מדינאים גדולים הופכים את הגנרלים שלהם לגנרלים טובים יותר. הם מציבים לגנרלים שלהם שאלות ומדרבנים אותם ובעיתות הכרעה כופים עליהם את דעתם.
ייתכן שהגנרלים חושבים שהם יודעים כיצד לנצח, אבל המדינאים הם אלה שרואים את התמנה הכוללת.
לינקולן, קלמנסו, צ'רצ'יל ובן גוריון עמדו בראש ארבעה משטרים דמוקרטיים שונים מאוד זה מזה, בנסיבות הקשות ביותר שניתן להעלות על הדעת כל אחד מהם בא מרקע שונה מאוד - עורך דין שהגיע מעיר שדה נידחת, רופא צרפתי שפתר חילוקי דעות עם יריבים אישיים באמצעות הזמנה לדו קרב, אריסטוקרט "שובב", וחלוץ בעל חזון שעלה לארץ ישראל להקים בה מולדת חדשה.
אולם ארבעתם ניצבו בפני אתגרים דומים, והסכנה שניהול המלחמה על ידם יביא להדחתם מהשלטון לא היתה הקטנה בהם.
כל אחד מהם הפגין שלטה מופלאה בפרטים והעריץ את חידושי הטכנולוגיה.
כל הארבעה היו תלמידים מצטיינים שלמדו את תורת המלחמה כאלו היתה מקצועם ובמובנים רבים שלטו בנעשה לא פחות מהגנרלם שלהם.
כולם מצאו את עצמם כשהם מנהלים מאבקים עם אנשי צבא, וכולם יצאו מהם כשידם על העליונה. אנשי צבא נוטים בדרך כלל לפטור את הפוליטיקאים המתערבים בענייניהם כחובבים או כתמימים, אבל דווקא אנשי הצבא הם שעושים לעתים שגיאות גדולות. גדולתו של מנהיג מדעי מתבטאת ביכולתו לדרבן את אנשי הצבא הכפופים לו ולהביאם להישגים גדולים.