"אם צריך לוותר על האהבה, לוּ אחליף אותה לפחות בתענוג! משלא יכולתי לזכות באישה שהייתי רוצה, נשבעתי לעצמי לקחת את הנשים שארצה. סכנות המלחמה מְלַבּוֹת את התשוקות; האוויר הפתוח והיין במחנות מאיץ אותן."
"אָמֶלי ולוֹרָנס סבו פעם אחרונה ושילחו נשיקה לעבר הארמון שהצטייר בלבן על גבי זְהב עצי הפארק, על גגותיו וחלונותיו עם הרפפות הסיניות. הן היו מאושרות. האם לא כאן הן למדו להוסיף לידידות המקסימה שחיברה ביניהן את מה שחסר לה בדרך כלל כדי שתהיה דומה לאהבה - את ההתענגות?
אנרי דה רנייה כותב על הדברים הנחשבים לבוטים ביותר באלגנטיות שאין דומה לה.
בשולי מהפכה צרפתית, שנדמה כי הדיה רחוקים מאוד, אנשים צעירים חיים אהבה חופשית, מתנסים בכל ההרכבים האפשריים, למן חילופי זוגות חסרי עכבות ועד אהבת נשים המעודנת והמוצנעת.
אנרי דה רנייה יכול להיחשב ליורש רחוק של הסופרים הפרועים בני המאה ה-18.
הוא "המציא מחדש" את האהבה שאינה נפרדת מן ההומור ובעיקר מן ההתענגות שבהתעלסות.
כיצד לחמוק מן ההמולה של ההיסטוריה, מחרדותיה של התקופה אם לא בכניעה מתונה לדרכיה המעטירות של התשוקה?