איש זקן עומד בירכתי ספינה.
הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה.
לזקן קוראים מר לין, והוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שאי פעם ידע את שמו מת בהפגזה על כפרו.
הספינה מתנהלת באיטיות על פני המים, ונופי מולדתו הולכים ומתרחקים ממנו; אבל, כשהוא מביט בפניה של נכדתו השלווה, צפים ועולים בקרבו נופי שדות האורז והערפילים היורדים מן ההרים לעת ערב.
הנכדה הקטנה שעל כתפו, סנג־דיו שמה, צמודה אליו בכל אשר ילך.
באכסניית הפליטים ובצעדיו הראשונים במדינה הזרה וחסרת הריח שלעולם לא תהיה שלו. סנג–דיו, שפירוש שמה "בוקר נעים", היא הסיבה היחידה שבגללה מר לין מחליט לדבוק בחיים.
הדאגה לבריאותה גם מדרבנת אותו לאזור אומץ ולצאת איתה לאוויר הצח בעיר הזרה והמאיימת.
על ספסל בשדרה מתיישב ליד מר לין מר בארק, אלמן בודד שמשתוקק לגלגל שיחה. מר לין אולי אינו מבין את השפה, אבל הוא יודע להקשיב.