"סע ימינה", מורה לי רכז השב"כ,
"נעקוף דרך הציר הראשי" אני פונה ימינה ושוב ימינה ונכנס אל רחבת המסגד. בימי חול הרחבה ריקה כמעט לגמרי, אבל היום אינו יום חול אלא יום שישי בצהריים, והמון רב יוצא מהמסגד.
אני נאלץ לעצור את הרכב.
המתפללים ממשיכים לצאת מהמסגד ועכשיו הם כבר מקיפים את הפז'ו שלנו. רמת הדריכות והלחץ ברכב עצומה.
אני שומע את הלוחמים מאחור מבצעים דריכוֹת שקטות של העוזי שלהם. הפנים של רכז השב"כ ומפקד הצוות משדרות אדישות, אבל אני מרגיש את המתח שלהם.
עכשיו הכול על הכתפיים שלי. מה עלי לעשות כדי להוציא אותנו מכאן.
כל הסיטואציה הזאת יכולה להפוך בתוך שנייה למרחץ דמים עם עשרות הרוגים שלהם וגם שלנו.
אני בסך הכול בן עשרים, לוחם צעיר שנמצא כרגע בגוב האריות, ואני האדם היחיד שיכול להוציא אותנו מכאן.
תומר צבן היה לוחם ביחידת המסתערבים שמשון בתחילת האינתיפאדה הראשונה.
בספרו הראשון עמוק בעזה הוא מספר בגילוי לב על הפעולות המסוכנות שבהן השתתף, וגם על החותם שהשאיר בו השירות הצבאי.
סיפורו האישי מאפשר לנו הצצה אל עולם מרתק, נועז ושונה, של לוחמים שנסתרים רוב הזמן מעינינו בעודם שומרים על חיינו.