קח מאיר ויזלטיר (מהדורה היסטורית)

וזה מה שנהיה בעוד עשר שנים ־ מדינה קשה, אכזרית, לאומנית, גזענית, קנאית, שטופת רצח וטרור ונקמה ומוות ואש וטילים ואלימות ועוד מוות ועוד אלימות"

מתוך המאמר "איזו ישראל תתקיים בשנת 2025 ?" מיום 21.9.15

ישראל 2025 . האמיצים והנחושים בקרב השמאלנים המיואשים מתעדים את מחשבותיהם, לפעמים באופן כפייתי, ומפרסמים אותן בציבור. למעט מתי מעט הם כבר לא מאמינים בשינוי, אלא מבקשים מחילה והכרה עתידית משר ההיסטוריה, מילדיהם, מהנוקמים וצאצאיהם. האם יש ערך בכתיבה בעת דיסטופיה? כיהודים בישראל חובה עלינו להשיב: אם עזתים מוצאים בה ערך, גם אנחנו נמצא. קובי ניב מתעד מאז 2012 את התהום הפעורה הניבטת מבעד לסדקי המציאות. מאז התרחבו הסדקים והתקרבה התהום. הפוליטיקה, החברה, הכלכלה, הדת, הצבא, העדתיות, השחיתות, הבורות. לו היינו מגבירים את הקיטוב במקום לטשטש אותו, לו היינו נאבקים במקום להיכנע, אולי היינו ניצלים מהגורל שאותו ניבא ניב ללא רחמים.

אסף דוד

קובי ניב מביא כאן אסופת מאמרים נבואיים כמעט, המעזים לומר אמת נוקבת, כואבת, מכוערת לעתים, מפחידה לעתים קרובות, אמת שמעטים מעזים לומר, בגבורה, באומץ, בהומור, בציניות, ובלב פתוח, שותת דם לעתים. הוא מדבר על כל נדבך של קיומנו כאן, ובעיקר מאיר אלומת אור עזה על פניו של העם היהודי בארצו, כפי שהם משתקפים מכל מעשה שלנו כמעט, ובעיקר מכל מה שאנו מעוללים לעם הפלסטיני. הוא מאיר את הבורות, את הגזענות, את האלימות, את הרהב, את הטמטום. איש אינו חף מכל אלה, לא מימין ולא משמאל, והוא מציב בפנינו מראה שכמעט אי אפשר להסתכל בה. קובי ניב הוא נביא. הוא יודע לאן הדברים מובילים, שנה לפני טבח השביעי באוקטובר הוא כתב מאמר שבו הוא מזהיר אותנו מפני הדם, מפני התכריכים, והוא ממשיך להזהיר. הדבר היחיד שחסר הוא מי שיקשיב.

אליענה אלמוג

קובי ניב, יליד 1947 , הוא סופר, פובליציסט, סטיריקן ותסריטאי. אתר המרשתת שלו - קובי ניב. ספרים. מאמרים. דברים אחרים

בטבח 7 באוקטובר נחשף העולם כולו לזוועות שביצע חמאס באזרחי ישראל ובתושביה. לרגע היה נדמה שזהו קו פרשת המים: שהפעם הם יבינו, שהעולם יתקומם נגד הברבריות, יתייצב לימינה של מדינת ישראל ויפסיק להטיל ספק בזכותה של המדינה היהודית להתקיים ולהגן על עצמה. אך בתוך ימים לא רבים, התקווה הזאת קרסה ונגוזה – גל חזק ורדיקלי מאי־פעם של אנטישמיות ואנטי־ישראליות שטף את ארצות הברית ואת המערב כולו – מהקמפוסים, דרך מקומות העבודה ועד הרחובות.

באינתיפאדה על ההדסון חושפת אופיר דיין את הסיפור המלא מאחורי הקריסה הזאת: מתי נהפכו היהודים וישראל מהאנדרדוג שכולם בעדו לפריווילגים המדכאים? איך נהפכה המילה "ציוני" לקללה וישראל לאויבת הצעירים הליברלים והמשכילים? מדוע קריאות לרצח יהודים הן "תלויות קונטקסט"? היכן מתפתחות עלילות דם נגד סטודנטים, מרצים ופעילים יהודים רק בשל יהדותם? וכיצד כל זה משפיע על יהודים וציונים שמודרים ממקומות עבודה, מלימודים ומפעילות חברתית?

אינתיפאדה על ההדסון הוא תמרור אזהרה הקורא לנו לשים לב לשינוי הדרמטי באופן שבו ישראל נתפסת בעיני צעירי המערב ולהבין את גודל האתגר שבפניו אנחנו ניצבים. זוהי קריאה להתעורר כשעוד אפשר לתקן; קריאה שמטרתה לדרבן אותנו לספר מחדש את הסיפור של מדינת ישראל בצורה שתבטיח את המשך התמיכה הבינלאומית בקיומה.

אופיר דיין, ממובילות המאבק על שמה של ישראל בקמפוסים הקיצוניים כנשיאת "סטודנטים תומכי ישראל" ובעלת תואר ראשון ושני ביחסים בין לאומיים מאוניברסיטת קולומביה. קצינה במיל' בדובר צה"ל ופרשנית בכלי תקשורת רבים בארץ ובעולם, וחוקרת בתחום הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).