שירה - יונה וולך (מהדורה היסטורית)

"את אחת מאיתנו?" שאלה פעם מטופלת צעירה את מרשה לינהאן, הפסיכולוגית והחוקרת הנודעת שפיתחה את שיטת הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי (DBT). "כי אם כן, זה ייתן לכולנו תקווה רבה".

במרוצת השנים הציל טיפול דיאלקטי־התנהגותי חיים של אין־ספור אנשים שנלחמו בדיכאון ובמחשבות אובדניות, אבל לינהאן לא גילתה מעולם לאיש כי מקור ההשראה לעבודתה החלוצית היה המאבקים הנואשים שלה עצמה בצעירותה. רק כשנשאלה ישירות היא החליטה לבסוף לספר את סיפורה המעורר השראה.

בממואר זה לינהאן מתארת איך בהיותה בת 18 היא התחילה להידרדר במדרון חלקלק והשתנתה מנערה אהודה לבחורה אובדנית. לאחר כמה שנים אומללות במוסד פסיכיאטרי נשבעה לינהאן לעצמה שאם תצליח להיחלץ מן הגיהינום הרגשי שלה, היא תנסה למצוא דרך לעזור לאחרים לצאת מן הגיהינום שלהם ולבנות חיים שראוי לחיותם.

היא נרשמה ללימודים בבית ספר ערב ובקולג', חייתה בתנאים לא תנאים, ולעיתים קרובות צירפה פרוטה לפרוטה כדי לקנות אוכל. היא המשיכה ללמוד לתואר דוקטור בפסיכולוגיה והתמחתה בטיפול התנהגותי. בשנות השמונים של המאה העשרים היא הגיעה לפריצת דרך כאשר פיתחה את הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי, גישה טיפולית שמשלבת בין קבלת העצמי ובין דרכים להשתנות. לינהאן רואה במיינדפוּלנס מרכיב מרכזי בשיטת הטיפול שלה, לצד טכניקות מקוריות ומפורטות לרכישה של כישורי חיים.

דן בן־אמוץ, עמוס קינן ואורי זהר היו כוכבי תרבות ישראליים בשנות ה־ 60 וה־ 70 שהותירו חותם על הסצנה החילונית־ליברלית. הם כתבו טורים בעיתונות, פרסמו ספרים ויצרו סרטים, שזכו לתהודה ציבורית רחבה. ביצירותיהם הם עסקו בנושאים כמו המיליטריזם בחברה הישראלית, מעמדו המתחזק של הממסד הדתי, הסיאוב בצמרת השלטון והקונפורמיזם שמאפיין את הישראליוּתּ עד עצם היום הזה.

את אלה שכחו מנסה לענות על השאלה מדוע חרף היותם דמויות מפתח נדחקה פעילותם הפוליטית של בן־אמוץ, קינן וזהר מן המחקר ומן הזיכרון הקולקטיבי, ולא רק בעטיין של שערוריות שנקשרו בשמם. באמצעות ניתוח יצירותיהם האמנותיות וכתביהם הפובליציסטיים, בוחן ד״ר אלעד וקסלר את דמותם של השלושה, שבעטו באתוס הציוני־סוציאליסטי, ובה בעת חשו שאין להם ארץ אחרת. הביקורת שמתחו על דרכה של ישראל תקפה גם היום, וביתר שאת.