״...השיחה הזאת חזרה על עצמה כמו משחק, היא היתה שואלת איך תזהה את בית ההארחה הזה, וסבתא היתה משיבה שהוא עומד על הגבעה, עם הריח של הים ושל פריחת ההדרים, ורוח מלוחה של בין ערביים, גם את המילים האלה לא הבינה בתור ילדה, אבל לא שאלה כלום.״ לים אותו הריח מתרחש כאן, במקום הזה, ואם מי מדמויותיו מרחיקה, הרי מחשבותיה ומאווייה נותרים נטועים במרחב הזה, נאחזים בזיכרונות.
רומן הביכורים רחב היריעה של לימור מרגולין־יחידי נפתח בתש"ח, 1948, השנה הרת הגורל, ומסתיים בהווה.
הוא מגולל את סיפורן של שלוש משפחות: משפחת רביב, שמאבדת את אהוד בן ה־18 בקרבות תש"ח בפאתי יפו; משפחת עות'מאן, שסיפורה אחוז בבית הארחה מרווח ביאפא; ומשפחת השופט, עלם אוסטרלי שמוצא את עצמו מגויס לצבא הוד מלכותו, וממונה כנגד רצונו לשופט בפלשתינה.
בין גיבוריו של הספר - אחיות ואחים, הורים וילדים, זרים וקרובים - נפרשת רשת של קשרים סמויים, שלעתים רק הקורא יכול להתחקות אחריהם, ואילו הדמויות אינן מודעות להם כלל.
אי אפשר לגלות הכול. נאמר רק שיש בסיפור סודות וקנאות, מחויבויות וחלומות, בחירות והחמצות, יש בו כמיהה להרגיש בית וגורל שמשחק בגיבורים. אין גבורה בגיבורי הסיפור, אבל יש בהם אנושיות, על מעלותיה וחולשותיה.
ככלות הכול זהו סיפור על בני אדם ובית.
לימור מרגולין־יחידי, ילידת 1968, שופטת פלילית בביהמ"ש השלום והמחוזי בתל-אביב-יפו בעבר,
דוקטורנטית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א וסופרת בהווה. זוכת פרס ע"ש יצחק רבין ללימודי שלום על מחקרה האקדמי.
בוגרת ביה"ס לשלום בנווה שלום. נשואה למוטי ואמא גאה של יותם, שירה ונדב.