בקובץ הסיפורים
בין חברים חוזר
עמוס עוז אל המקום ואל הזמן שבהם צמחה יצירתו: אל הקיבוץ של סוף שנות החמישים.
שמונת הסיפורים שבקובץ מתרחשים בקיבוץ הדמיוני יקהת, ומשרטטים דיוקנאות מפליאים בעדינותם של נשים וגברים החולמים חלומות אינטימיים וחווים מכאובים פרטיים בצלו של אחד החלומות הקולקטיביים הגדולים בתולדות המאה העשרים.
אב מבוגר שבתו הצעירה עוברת להתגורר עם חבר קיבוץ בן גילו;
אישה הכותבת מכתב מצמרר לאישה שלמענה נטש אותה בעלה;
ילד חוץ היוצא לבקר את אביו בבית חולים לתשושי נפש;
גנן מזדקן הנושא על כתפיו את כל אסונות העולם.
כל אחד מן הסיפורים הפרטיים האלה הוא פנינה של אנושיות ספרותית ויחד הם נשזרים למחרוזת שהיא גם דיוקן של רעיון ושל תקופה.