מכתבים לטליה

אצל השחקן ארתור דיירסקי, אין באמת הבדל בין במה לחיים, בין זיכרון לדמיון, בין כאב לעונג. ארתור, שעלה לישראל בגיל 12, חי עם בת זוגו לאה בבועה עירונית רוטטת – שני שחקנים במבוך של מין, מילים ותשוקה – והוא סוחף את שניהם למערבולת של פינות לב חשוכות ואכזריות, כשלפתע צץ מחייו הקודמים דמיטרי, נחוש לצרוב אותו כמו כוויית קור. 

האם החופש הטוטאלי, ההרסני, שארתור נטל לעצמו ביצירה ובחיים, ייחלץ לעזרתו הפעם? 

מה שזוכרות הידיים מלהטט בעולם שבו שפה עשירה, הֶקשרים קלאסיים ועומק פסיכולוגי מתקיימים לצד קצב פרוע. יחד עם ארתור, עומר מאיר ולבר נע בין רוסיה לישראל, ובין תרבות שלא למדה לבכות לכזו שלא יודעת לשתוק. הוא מתבונן בארתור עוטה דמויות ומסכות ומביט עמוק פנימה אל תוככי נפשו ונפשנו.  

הספר הזה לא נכתב כדי להשתייך למדף או לסוגה. הוא מבקש, כמו הגיבור שלו, רק לבעור.

עומר מאיר ולבר, יליד באר שבע, הוא מנצח, מלחין וסופר. ולבר מופיע תדיר על הבמות המכובדות ביותר בעולם, ומביא איתו קול אחר שמבקש לחרוג מהכללים ולסחוף את שותפיו ומאזיניו אל מקומות לא מוּכּרים ומסעירים. כמו העשייה המוזיקלית של ולבר, גם הכתיבה שלו מבטאת חיפוש נטול פחד אחר הלא מוגדר.

מה שזוכרות הידיים הוא הרומן השני של ולבר. ספרו הראשון, ארבע פעמים התעלף חיים בירקנר, אודות מהגר אירופאי תלוש ופרובוקטיבי במדינת ישראל הצעירה, ראה אור בעברית בהוצאת קרן ובתרגום בהוצאות מובילות בגרמניה, צרפת ואיטליה. הספר זכה לשבחי הביקורת ובפרס Cielo d'Alcamo לרומן מתורגם לאיטלקית. 

כובעים וחליפות הוא אסופת סיפורים קטנים שקורים בישיבה גדולה. המקום שבו חיים צעירים חרדים מגיל שמונה־עשרה ועד לחתונתם. גיבורי הסיפורים הם בחורי הישיבה השונים, שעל אף האחידות במראה החיצוני שעלולה להותיר רושם של עדר בשחור־לבן — מתגלים כטיפוסים אינדיבידואליים, שנונים, מוזרים ובעלי הומור פנימי שזר לא יבין. לכאורה.

הישיבה אמנם נתפסת כ"תיבת נח" בשפתם של המשגיחים, אך בעצם היא טריטוריה שיש ממנה יציאה החוצה וכניסה פנימה, ולמרות הטוטאליות שהיא דורשת בשעות הלימוד הרבות, בהתמדה ובגאוות היחידה — ברקע מתנגנים שירים מגלגלצ, על ספות בלובי במלונות פאר מתרחשות פגישות שידוך רומנטיות ובפינות נסתרות באוצר הספרים ישנם בחורים שקוראים וכותבים שירה, סיפורים והגיגים. ומעל לכול מרחפת כל הזמן, אם כי לא תמיד באופן מורגש, הסיסמה "תורתם אומנותם".

עדן אביטבול הוא משורר, תסריטאי וכותב טור שבועי. כובעים וחליפות הוא ספר הפרוזה הראשון שלו והוא עיבוד מחודש לטור "סיפורים מהישיבה" שפרסם במשך ארבע שנים במוסף "מוצש" של "מקור ראשון". 

הסיפורים נכתבו מתוך שתי נקודות מבט: הראשונה היא פנימית, אותנטית, של מי שהיה בחור ישיבה בעצמו. השנייה היא של מתבונן מבחוץ וממרחק הזמן. שתי נקודות המבט מאפשרות מנעד פרוזאי שיש בו גם אהבה וגם ביקורת, גם חמלה וגם חשבון נפש, גם אמת עובדתית וגם בדיה. אבל רק בדיה כזאת שהיתה יכולה לקרות באמת.