אדם יוצא לחופשי. הוא מתרחק ממולדתו ומוצא את מקומו.
זוהי אירופה במאה ה-21. שבעים ושבע שנים אחרי שנחרב הבית של הוריו באירופה של המאה שעברה, הוא גולה ושב אל קצה מערב.
בעזרת בנאים מקומיים הוא משפץ בית ישן בכפר. הפורטוגלים מזכירים לו את הוריו.
עכשיו הוא יהודי נודד. הוא משוטט בבתים נטושים, בארמונות ריקים, במרתפים אפלים. הוא אוכל פירות שגדלים פרא.
יחד עם אהובתו הוא מוצא מבנה אבן ומרגיש שזה הבית שחיכה לו. יום אחר יום הוא מתרגל לביתו החדש, מתאים אותו למידותיו. מקלף קירות, חושף אבן עתיקה, מזיז חפצים, מוסיף תנור, שטיח. כיסא ליד התנור. עיניהם של השכנים ממלאות אותו באהבה. הבית מגן על החולם.
יגאל סרנה ממשיך את פרויקט התיעוד של חייו, אליו התחייב עוד בספריו הקודמים: שיטפון, יד ענוגה, פשוטעור ו-השנה האחרונה, וכותב בכנות ובבהירות, בעברית שקופה כבדולח, על התרחשויות בנפש ומחוצה לה.
זהו תיאור מסע, זהו ממואר, זהו ספר מלא סקרנות ואהבת חיים, עכשוויים וקודמים. זה ספר פורטוגל של ישראלי גולה.