לחשוב כמו לאונרדו דה וינצי - יד שניה

אישיותו של א“ד גורדון, שהפך לאגדה עוד בחייו, הייתה ממגנטת, ורבים מבני דורו, צעירים ובני נוער, ביקשו להתקרב אליו. מבחינתם הוא היה מופת לכוח רצון, למימוש עצמי ולחיבור עמוק אל העם היהודי ואל ארץ–ישראל. אף על פי שלא כולם הבינו את הגותו, המגע עימו היה מקור לעידוד ולהשראה. מאז מותו של א“ד גורדון, נכתבו ספרים אחדים המנסים להנגיש לציבור את הגותו, אבל הספר הזה אינו אחד מהם. אין בו כל כוונה לבאר והוא גם אינו ביוגרפיה. סיפור חיים הוא קודם כול סיפור, וככזה הוא מנסה להיות תחליף למגע אישי עם אדם יוצא דופן, מורה רוחני משכמו ומעלה, אשר ליחו לא נס, ועד היום מצויים בינינו צעירים וצעירות השואבים ממנו השראה. גלילה רון–פדר-עמית התוודעה לא"ד גורדון באמצעות מתנדבי ´השומר החדש´, אשר כמו קבוצות רבות נוספות, לומדים את משנתו. להפתעתה גילתה שכל מה שידעה עליו מפי השמועה אינו נכון. הוא לא היה "סוציאליסט" והוא מחה נגד חגיגות האחד במאי, הוא לא היה מאבות התנועה הקיבוצית, אלא שאף לקהילות המאפשרות מימוש עצמי של כל יחיד. הוא לא ייסד את "דת העבודה", אלא התנגד למושג הזה שנקשר בשמו. הוא היה בעל תודעה יהודית חזקה וקשר עז לספרות ולמסורת היהודית. הספר העורג מלווה את א"ד גורדון מילדותו ועד יומו האחרון, והוא מצטרף לסיפורי החיים שכתבה גלילה רון–פדר-עמית, ביניהם: ´בעוז ובהדר´ - סיפור חייו של מנחם בגין, ´אומרים אהבה יש´ - סיפור חייו של חיים נחמן ביאליק ו´באור ובסתר´ - סיפור חייו של זאב ז´בוטינסקי.

עזריה דה-רוסי, 'מן האדומים' (1578-1511), מן הדמויות הבולטות בתולדות התרבות היהודית לדורותיה, חי באיטליה בתקופת מעבר מובהקת בתולדות העמים ובתולדות ישראל כאחד. הציבור היהודי היה נתון אז במשבר פוליטי-כלכלי-חברתי, שנכרך בו משבר חמור של זהות תרבותית. היבטים רבים של משברים אלה משתקפים בכתבי עזריה. ספר 'מאור עיניים', שממנו נלקטו רוב הפרקים המכונסים במבחר זה, הוא החיבור המודרני הראשון של ההיסטוריוגרפיה היהודית. התיאור המפרט של רעידת האדמה בפרארה (1570), המובא בראש הספר, הוא הראשון מסוגו בתולדות הספרות העברית.

בסדרה של המסות המלומדות, שהן עיקרו של ספר 'מאור עיניים', הטיל עזריה ספק בכרונולוגיה המקובלת מאז בריאת העולם, באמיתותן של אגדות חז"ל ובדעות מקובלות אחרות. בנושאים אלה היה ראשון אנשי המדע ב'מדעי היהדות' המודרניים. על שום הגישה הביקורתית של מחברו, עמד הספר במרכזה של סערה ציבורית, ואף הוטל חרם על קריאתו. על רקע זה, ראתה המסורת ההיסטוריוגרפית היהודית המודרנית במחברנו את אחד הקורבנות המובהקים של המאבק למען חופש המחשבה ופרסום הדעות.

ההדיר והוסיף מבוא והערות ראובן בונפיל.