תורת האיזון - יד שניה

גן עדן: מקום מרוחק, אינסוף, בלתי מושג, נצחי... להיפך - ד``ר לאו בוסקליה מראה לנו בדרך אכפתית, שנונה וקורצת מדי פעם, שהדרך אל גן העדן יכולה להיות מסע אוהב אל הכאן ועכשיו. המפתח מצוי במציאות, שקיומה הופך לגן עדן לאלה האוהבים הרבה דברים, וברוב רגש. האנשים המאושרים ביותר בינינו הם אלה התוקפים את החיים באהבה, בחיוניות, בהתענגות על חברה, אוכל, מוזיקה ואמנות. אלה אנשים המתמודדים ברוב רגש עם אתגרים של תסכול, זקנה ומוות. מחבר הספר שב ומזכיר לנו כי החיים הינם קצרים: שכל אחד מאיתנו אחראי ליצירת גן העדן שלו בעצמו; ושהזמן לפתוח במסע לגן העדן הוא עכשיו. ד``ר לאו בוסקליה הוא פרופ` לחינוך ב``אוניברסיטה לחינוך של דרום קליפורניה``, ומפורסם ברחבי תבל בזכות רבי המכר שכתב ושתורגמו לשפות רבות. בין ספריו הקודמים: ``לאהוב איש את רעהו``; ``לחיות``; ``לאהוב וללמוד``.

'דרך הזן', ספרו הידוע ביותר של אלן ווטס, מאבות העידן החדש, ראה אור לראשונה לפני יותר מחמישים שנה, ואם כי מאז הפך הזרם הדק של ספרות זן וספרים על זן לשיטפון, קשה למצוא מתחרה לצירוף הנדיר ביותר של למדנות ובהירות שמציין את הכתיבה האלגנטית ומעוררת המחשבה של ווטס על נושא שבידי רבים מעודד לעיתים קרובות נפחנות מעורפלת.
ווטס עוקב אחרי לידתו של הזן מהזיווג המוצלח של בודהיזם בגירסתו המהאיאנית עם הדאואיזם של לאו דזה וג'ואנג דזה, ואחרי התפתחותו עד לביטויים הנאצלים ביותר שלו באמנות היפנית. הוא מבהיר גם את המושגים הזרים ביותר לקורא מערבי בלשון רעננה ונקייה ממליצות, משובצת דוגמאות מופתיות של גילויי זן באמנות ובחיים וציטוטים מאירי עיניים ממורי הזן הגדולים.
ווטס, שהיה בצעירותו כוהן דת אנגליקני, מבין את המגבלות שבכתיבה מתוך מסורת רוחנית, ואומנם, למרות ידיעותיו הרבות במחשבה המזרחית בכלל ובמסורת הזן בפרט, הוא כותב עליה מבחוץ, מה שבלי ספק מקל על מי שנתפס לקסם של הזן אבל לא מוכן לקבל אותו כחסיד שוטה.

בינואר 98, במהלך סופת גשם וברקים בהרי האטלס שבמרוקו, רחוק מביתי שבגליל, בבקתת אבן שארובתה העלתה עשן, התוודעתי לראשונה להארה של רומי. הספר הקסום הזה מלווה אותי מאז בכל העולם. אני קורא בו ומתרגם אותו לעברית בו זמנית במשך מסעותי. בסיני, ליוגים בהודו, לשבט שלי בגליל, לנהג מונית בתל - אביב, לנוודים, לחוזרים בשאלה ובתשובה ולאלה שסתם כרגע חזרו הביתה. כל אחד ואחד חווה משהו משירתו של משורר הלב, כי רומי נוגע בנו, נוגע באחד שבלבנו - לב העולם. אם תקשיבו היטב ותשקוט נפשכם, תוכלו לשמוע בין שורותיו של רומי את מנגינת לבכם אתם - מוסיקה שמימית; כזו שבאה וחטפה אותי ושבתה את גופי ואת נפשי. בשנים האחרונות אני מטייל ברחבי המזרח התיכון ובעולם כולו בעקבות צליליו ומנגינותיו של הלב - התפילה באשר היא. בגליל אני שומע אותה מתחת עץ הזית, בהודו על גדות אגם קסום, במצרים בטקס סופי ובפלשתין בשירת המואזין. העידן שחלף יצר תפיסות עולם ומלחמות עליהן, ערכים, דתות ושמות רבים ושונים לאלוהים. אנו בני עידן חדש, ולזכות; דור חדש שהאבולוציה זרעה בו שובע מאלימות ומחלוקת. תקשורת אמת טבעית מרפאת את סבל הפירוד בין עמים, משפחות, חברים, איש ואישה.ההארה הזו היא גם קבלת הצבעים, הגוונים וההבנות השונות של היקום, שבו אנו מתארחים בנשמתנו לנצח. אלוהים הבטיח. זה טמון בקשת. גם אם איבדנו את הדרך, היחיד או האנושות כולה, לא איבדנו את המנגינה, התפילה המקודשת, והיא אחד מסימני הדרך חזרה לגן, להרמוניה. בתפילה נוצר קשר ישיר לבורא העולם שבכול. כזו היא שירתו של רומי, תפילת הבודד לבודד, קשר ישיר לאל שבנו שעוטף אותנו ברחמו.