בעל ואישה - יד שניה

'נמר בהרים', ספר הביכורים של צור שיזף, הוא כניסה מרשימה לספרות העברית. את שני הרומאנים הקצרים שלו יש לקרוא, כמדומני, כיצירה אחת, רב - קולית, שה"מיתולוגיה" של מלכודת הנמרים היא בה צומת מלכדת. בשני החלקים - בדואים במידבר (הערבה; סיני), והשליטה מעוררת ההשתאות של שיזף בעוצמת הטבע וההווי (בנוסף למצבים החזקים של העלילה) קובעת הרבה בסיפור. ובראיה ראשונה, שני החלקים גם עשויים להיקרא כשני הפכים: באחד, בדואי המגדל בסתר את בנו הלא - חוקי, כמין שמורה של הפראות הבדואית העתיקה, מכין במשך שנים את הצעקה הגדולה שלו, את המאבק הבלתי - נמנע ואת הקרבתו הידועה - מראש - בעוד בניו האחרים, והוא עצמו, הפכו להיות בדואים מזוייפים "של יהודים"; ואילו באחר - "הפרוייקט" הגדול בדיוק הפוך, חלום נדודים לעולם הגדול, שמטיל בדואי על נכדו ה"לא - חוקי" (שנולד מזיווג זמום של בתו ונזיר נוצרי), ופיסגת החלום היא דווקא להכריחו להיות "טייס בחיל - האוויר הישראלי": בדואי של יהודים. אכן, פריצות גדר, אי - ציות לחוק של המדבר, הפרות טאבו ומאבק בחוק ובגבולות המדיניים, משותפים לאב - הסב הבדואים בשני הסיפורים. לכאורה - קריאת - תיגר של אדם נגד מחסומים ומסגרות: שתי "רומנטיקות" מנוגדות המתנגשות בחברה ומדינה. אבל אין זה ספר על בדואים, ופחות מכל זהו ספר המזדהה עם רומנטיקות נאיביות. לשני החלקים מיגרש תימאטי משותף: בדואים, ישראלים, נזירים - מעבר לכל מיתרס וזרות - מחפשים כולם משהו גדול, לגעת באיזו אמת גרעינית, להשיל קליפות - אבל כולם חיים, למעשה, "מיתולוגיות", מחוות סימליות, עושים מטאפוריזאציה של המציאות והזולת. השבר הסורי - אפריקני וסיני הקוסמופוליטית, המחליפה אדונים, מערבבים אותם זה בזה - אבל המיפגש עם האחר נידון להיות זרות של מיתולוגיות לא - מתיישבות, ולכן - כולם מרחפים, מנותקים, מגוחכים במישור הפראקטי, מסתערים בגמלים מקושטים. רפאל הבורח מעברו ומבקש "להתמלא" במידבר, פרדג' הבורח אל עתיד בנו, ועודד שכולו הווה וקלות פשוטה - הם אך שלוש וריאציות של ריחוף. טכניקת המסירה של הסיפורים (מונולוגים של הדמויות) מיטיבה לשרתו. יש מערכת - כפולה של שמות מקומות, ואותן לבני מציאות עצמן מנוצלות כחומר - גלם למיתולוגיות מנוגדות. וגם זו את זו קולטות הדמויות לא כממשויות לעצמן, אלא כחלק מ"נופים מטאפוריים". וכל מיתולוגיה שבויה כניגודיה. מיתוס המרחב הפתוח והחופש הפראי של הבדואי מגיע לפיסגתו במלכודת הנמרים הנסגרת: משמר המסורת מפר את חוק המידבר. הנמר - מוקד ההזדהות של הבדואי - הוא גם יריב שיש גאווה ללכוד אותו, כשם שהחופש בלי גבול עוקד את חייו של ראמאד, הבן הבדואי, בכבלים של יעוד. ולאנשי שמורות הטבע, המגדירים - ממפים - גודרים יש מיתולוגיה משלהם של חופש ומרחב ושל שמירת הצורות האמיתיות של הנוף, ובמסגרתה הבדואי הוא הפרעה מסיגת - גבול אך גם עצם מעצמי המדבר של "לורנס איש ערב". לכל צד - נמר בהרים משלו. שוב ושוב יש "אבות" מנהלים - בסתר (מוסא - עלי, יונתן, פרדג', רפאל...) ויש בנים מנוהלים "נעקדים", ויש אדוני - מקום מתחלפים, ולכל אחד יש "סוד", "אמת" חבויה (ויש פארודיה על כל זה בדמות המשטרה החשאית ולחישותיה) - אבל המנהלים האמיתיים הוא המדבר הסבלני שהופך לחול את הסודות, הדראמות, החלומות, הסמלים; או שוטף אותם בשטפון שמיד נעלם. והאירוניה של הספר היא האירוניה של המדבר. - מ.פ.

"'תגידי, בעלך מרשה לך להסתובב בלילות?' שאלה זו הופנתה אלי לא אחת על ידי חברים במרכז הליכוד, בניסיוני הראשון להיבחר לכנסת ב-1988. העולם הפוליטי היה אז כולו גברי, ולא האיר פניו לנשים", כותבת לימור לבנת בספרה האוטוביוגרפי.

לבנת גברה על כל המכשולים, ונבחרה לראשונה לכנסת ב-1992. כפמיניסטית הימנית הראשונה, היא שיתפה פעולה עם יעל דיין ועם חברות כנסת מכל הסיעות, למען שוויון מגדרי.

בספרה חושפת לבנת את יחסיה לאורך השנים עם בנימין נתניהו. בבחירות 1996, בהן ניצח נתניהו את שמעון פרס על חוט השׂערה, היא מילאה תפקיד משמעותי בהשגת הניצחון כמי ששימשה יו"ר מטה ההסברה של הליכוד. היא כיהנה בממשלת נתניהו הראשונה כשרת התקשורת. לאחר מכן הגשימה שאיפה ארוכת ימים, וכיהנה בשתי ממשלותיו של אריאל שרון כשרת החינוך. ב-2009, עם שובו של נתניהו לראשות הממשלה, היא מונתה לשרת התרבות והספורט. במהלך השנים הללו ניהלה באומץ שורה ארוכה של מאבקים – מול טייקונים במשק, מול ארגוני המורים, בעולם הספורט, ומול תביעות מושחתות של חברים במרכז הליכוד, נגדן יצאה ב"נאום הג'ובים" המפורסם שלה.

ב-2015 חשה לבנת שהליכוד ונתניהו בראשו סוטים מהדרך הממלכתית שאפיינה את המפלגה ופרשה מהחיים הפוליטיים. בפברואר 2021, בעקבות "חותמת הכשרות" שנתניהו העניק לכהניסט ההומופוב איתמר בן גביר, הפסיקה את חברותה בליכוד. בשנים 2023-2022, בתקופת הניסיון להפיכה משטרית, לבנת נאמה בהפגנות וציטטה את ז'בוטינסקי ובגין, שהאמינו במערכת משפט עצמאית וחזקה.