הקורא המכיר את כתביו של תומאס מאן יופתע מן הסתם לגלות, שבניגוד לכובד-הראש המאפיין בדרך כלל את יצירתו, פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים הוא רומאן קומי, וליתר דיוק פארודי.
מאן מטפל כאן על-דרך ההומור בסוגיה שהעסיקה אותו כל ימיו: המתח הטרגי בין החיים (או השגרה הבורגנית המהוגנת) מכאן, לבין האמנות והכמיהה ליופי (המתנערת בהכרח מכל מהוגנות) מכאן - סוגיה נפתלת שהורתה ולידתה ברומנטיקה הגרמנית, ולהתמודדות עמהּ הקדיש הסופר את מיטב אונו וכישרונו.
פליקס קרול, שהוא הרומאן האחרון שיצא מתחת ידיו, הוא מבחינה ידועה גולת-הכותרת של פועלו הספרותי, ולוּ משום שכל מה שהוצג כקונפליקט טרגי ביצירות שכתב עד כה, החל ב-מוות בוונציה וכלה ב-דוקטור פאוסטוס, נהפך כאן לקומדיה קלילה ומשעשעת להפליא.
פליקס, כמוהו כאמן הרומנטי, מתמרד בשם החירות והיופי נגד תפלותם המשמימה, רצופת המגבלות, של החיים בעולם הזה.
כמוהו כאמן הרומנטי, כל הווייתו טבועה בחותם הבדידות והחטא. תפיסת הספֵירה האסתטית כפי שהוא מציג אותה ב"וידוייו" עומדת בסימן הוצאתו של האמן אל מחוץ לתחום החיים, אל מעֵבר לטבעי ומעל לאנושי; דוגמא מובהקת לכך ימצא הקורא בקטע היפהפה המתאר את אמנותה של לוליינית-הטרפז אַנדרוֹמָכֶה (ולא בכדי מיוצגת כאן האמנות על-ידי הקרקס דווקא!).