"להסתכן בתיאורים הנועזים ביותר, במצבים החריגים ביותר, באימרות המבעיתות ביותר, במשיחות המכחול הנמרצות ביותר, לתכלית אחת בלבד - הלקח הנשגב שעשוי להפיק מהם אי פעם בן אנוש".
ד.א.פ דה סאד ברומן פורנוגרפי ופילוסופי זה מתאר המרקיז דה סאד את סיפור תלאותיה של ז'וסטין, בתולה מהוגנת וצדקת (שלא לומר צדקנית), ואת סיפור מסעה הקצר והמיוסר בעולמו של סאד: עולם שכולו רוע צרוף ומנומק, בעל הגיון מושלם וצדק חד סטרי, שיש בו אולי השגחה, אבל אין בו אלוהים.
לאחר מות הוריהן, נזרקות שתי אחיות מפתח המנזר בו הן מתחנכות. הן פונות אישה לדרכה, אישה לגורלה: ז'ולייט המופקרת מתמסרת לחיי הוללות, זימה ופשע ומגיעה במהרה לשגשוג חברתי וכלכלי. לעומתה, נאחזת ז'וסטין בכל כוחה במידה הטובה ובעקרונות המוסר.
לכל אורך המסע לשמירת תומתה, ז'וסטין האומללה נשדדת, מוכה, מעונה ונאנסת. במפגשים שנקרים בדרכה היא הופכת קורבן למעשי התעללות שונים ומשונים כיד דימיונו הקודח של סאד - ממעשי סדום אלימים ועד לניסויים מדעיים שנערכים בגופה. אבל בכל פעם מחדש, מחמיצה ז'וסטין את העיקר, את אותו לקח נשגב של המרקיז דה סאד: דרכה של ההשגחה היא דרכו של הטבע, דרכו של הטבע היא תמיד "שלא כדרך הטבע".