ברפובליקה הגלעדית, החזות הכללית היא של שלווה וצניעות. החיים מתנהלים באיטיות
ועל פי תקנות המשטר. 'הפעמון הקוצב את הזמן מצלצל. הזמן כאן נקצב באמצעות פעמונים, כמו שהיה נקצב פעם בבתי-נזירות.' (עמ' 16)
ליפרד היא נכס לאומי, כמו עוד נשים. היא אשה פוריה בארץ שבה שיעור הפוריות ירד לשפל מסוכן. כל יעודה של ליפרד הוא להרות וללדת ילד בריא. לשם כך היא עוברת הכשרה ב'מרכז', עם נשים נוספות, תחת מרותה של דודה לידיה. 'כולנו כאן נלוש ונצור אתכן בצורה הנכונה, אומרת דודה לידיה, ברוח טובה מלאה סיפוק' (עמ' 115).
ליפרד מוצבת בביתו של אחד מאנשי העלית למטרה אחת בלבד: רביה. לאחר שתלד, היא תועבר לבית אחר, לאיש אחר שעל שמו תקרא אז, וגם לו תלד ילד. 'עליכן לראות זאת כאילו אתן בצבא, אמרה דודה לידיה' (עמ' 15).
היא לבושה כולה באדום, חוץ מכנפיים צחורות המכסות על פניה. מהלכת בדומיה, תמיד בחברת אשה נוספת, בין נקודות הבקורת בעיר. על החומה תלויים בוגדי מין ופושעים, שכל עוונם היה המקצוע בו עסקו בזמנים הקודמים.
אבל בלילה, בחדרה החשוף, ליפרד זוכרת מנהגים מוזרים שכבר אינם קיימים, שאסור להזכירם. שטרות כסף, רכילות נשים, קריאת ספרים, שם אמיתי, אהבה.
אהבה הייתה הדבר המרכזי בזמנים הקודמים, היום אין לה מקום.