הראיונות שערכה הלית ישורון בין 1981 ל-2004 בחוברות כתב-העת חדרים עם רוב גדולי השירה העברית באותן שנים כבר הפכו למיתולוגיים.
במשך השנים התברר לרבים מאיתנו עד כמה הם חיוניים לעיסוק או אף להתעניינות במשוררים הללו.
בְּשיחות הכוללות מידות נכונות של התקרבות וזרות, אמפתיה ונעיצת-סיכות, היכרות וגילוי-מופתע, מצליחה הלית ישורון לא רק לפתוח הרבה דלתות, אלא גם להוליך את מרואייניה לכֵנות לא-מצויה ולהפיק שוב ושוב רגעים מגעישי-לב.
בניגוד לדעה שמשוררים אינם מיטיבים להיות התיאורטיקנים של כתיבתם, עולה בידה של ישורון לגרום להם לנסח במהלך השיחה תובנות מרתקות על יצירתם.
שאלותיה "מסייעות בבניית דיוקן ומכוונות לזיקוק עקרונות אַרס-פואטיים.
בבסיסן נסתרת תהייה אחת: איך עשית את זה, איך חוללת שפה? ומתחתיה שאלה שתוקה: מה פצע אותך אל השירה? מה חיבֵּל אותך?"
עשרה מן המרואיינים כבר אינם עימנו. שבעה-עשר רואיינו בַּחוברות - המשוררים אסתר ראב, מאיר ויזלטיר, אבות ישורון, יונה וולך, יאיר הורביץ, יהודה עמיחי, יצחק לאור, אהרן שבתאי, הרולד שימל, פנחס שדה, ישראל פנקס, מחמוד דרוויש, חביבה פדיה; המספרים עמוס עוז, ס. יזהר; המסאיות עזה צבי, מאיה קגנסקייה - ולראיונות עם אלה נוספו עוד שלושה הנדפסים כאן לראשונה, עם ארז ביטון, נורית זרחי, שמעון אדף.