עולם ההשקעות שלי - צבי סטפק

כל אחד מאיתנו ימות יום אחד, ולרוב, זה לא יקרה בתנאים שלנו... אבל ישנן דרכים להפוך את המוות לחוויה טובה יותר, מרפאת, לא רק לאדם שעובר לעולם הבא, אלא גם לנשארים מאחור. 

•  בת שעשתה מדיטציה וראתה לנגד עיניה את דמות אימה מוארת מבלי שידעה שבאותו רגע היא נפטרה בבית החולים. 
•  אישה חלמה חלום עוצמתי על חברתה הטובה נפרדת ממנה ומהעולם, כשהיא התעוררה היא קראה פוסט על פטירתה באותו לילה. 
•  אם לעוברים תאומים חווה חיזיון במהלך הלידה בו היא נמצאת במסיבה ונפרדת מאחד התאומים שלא ישרוד את הלידה.   

בשערי גן עדן הוא מחקר מוסמך ופורץ דרך, עשיר בסיפורים אישיים על הדרכים הרבות שבהן אנשים מלווים את המתים בהיפרדם מהעולם בתהליך שנקרא – "חווית המוות המשותף".

ויליאם פיטרס, עובד סוציאלי שהתמחה בטיפול בחולים סופניים, התנדב בשנת 2000 להשתתף בפרויקט הוספיס בסן פרנסיסקו וחווה חוויה בלתי רגילה. בזמן שהקריא בקול למטופל, הרגיש פתאום שהוא מרחף באוויר מחוץ לגופו ולצידו מרחף המטופל ומסתכל עליו בחיוך. כעבור רגע הרגיש פיטר שהוא חוזר לגופו... אבל המטופל לא שב להכרה ומת.

פיטרס, שהיה מבולבל והמום ממה שקרה, התחיל לחפש אנשים נוספים שעברו חוויות דומות. הוא הקדיש עשרים שנה לאיסוף הסיפורים ומצא שיש בהם דמיון רב החוצה יבשות ותרבויות. 

אחרי שנים רבות שבו הרגעים העוצמתיים האלה נלחשו בבתי הוספיס ובקהילות הרפואיות, הם זוכים סוף־סוף לדיון פתוח ולהסברים. בשערי גן עדן מלא בסיפורים מרגשים עד דמעות של בני ובנות זוג שעזבו את העולם לאחר עשרות שנים של זוגיות, ושל הורים שכולים שהשתתפו בתהליך הפרידה של ילדיהם מהעולם. תהליך שלא היה בו רק כאב וצער, אלא גם שלווה, משמעות, המשכיות והמון אהבה.

פיטרס בוחן בכלים מחקריים את ההשפעות של "חוויות המעבר המשותף" – שחרור למראה אדם אהוב שמוצא אושר, או תחושה של התפייסות כשמערכת היחסים היתה טעונה. הוא דן בשאלות כמו מה יכול להסביר את "חוויות המעבר המשותפות"? כיצד נוכל להגביר את הסיכויים שנחווה זאת בעצמנו? האם החוויות הללו רומזות לנו על מה שמחכה לנו מעבר למוות? והחשוב מכול, כיצד הן יכולות לשכך את הפחד מהמוות, להכין אותנו בצורה מיטבית לרגעים האחרונים, ובדרך גם לגרום לנו ליהנות מהחיים בעוצמה.

אני רק רוצה חברה. מישהי שאוכל לספר לה על הדאגות והשמחות של היום־יום... מישהי שלא תסגיר את סודותי. בן אדם לעולם לא יוכל להיות חברה כזאת, לכן בחרתי ביומן.

כך נולד ב־1939, על רקע אימת מלחמת העולם השנייה, מסמך תמים וטהור הכתוב בכישרון גדול, המנצנץ מתוך החשכה ומהדהד את התבגרותה, תקוותיה וחלומותיה של נערה. את היומן כתבה רניה שפיגל שנולדה ב־1924 למשפחה יהודית בדרום־מזרח פולין.

עם פרוץ המלחמה עוברת רניה עם אחותה הצעירה אליזבת אל סבן וסבתן בפשמישל שבדרום פולין, בעוד אמם נותרת בוורשה. הניתוק מן האם ומציאות הכיבוש הגרמני הופכים את היומן לתיעוד חי של ימי ההתבגרות בצל מלחמה: שיעורים וחברות; התאהבות בנער זיגוֹ; כמיהה בלתי פוסקת לאם שנקרעה ממנה – והכול בין פצצות וצבאות פולשים. רניה חלמה להיות סופרת, ועמודי היומן שזורים בשירה חדה ומרגשת.

כמו אצל אנה פרנק, תהפוכות המלחמה וחיי האימה של היהודים תחת שלטון הנאצים גולשים לכתיבה הפרטית, היומיומית של רניה. עם הקמת הגטו בפשמישל נכפית על רניה הכניסה אליו. זיגוֹ מצליח להבריח אותה ולהסתירה בבית הוריו, אך לא מצליח להצילה. ביולי 1942 נקטעים כתביה. השורות האחרונות נכתבות בידי זיגו, לאחר שרניה נרצחה בידי הגסטפו.

יומנה של רניה תורגם מן הפולנית המקורית, וכולל דבר פתיחה, אחרית דבר והערות מאת אחותה שניצלה, אליזבת בלק. זהו מסמך היסטורי נדיר – וקולה של רניה שפיגל ממשיך לחיות דרך יופיין של מילותיה ודרך אהבתם של אלה ששמרו על מורשתה.

"הצעות חלומיות לא בוחרות את הזמן שהכוכבים בדיוק הסתדרו לכם בשמיים. תבחרו להיות האנשים שלמען החלומות שלהם מוכנים לצאת מהשורה ולממש אותם״

המנטליסט נבו אבוטבול משתף את ההלכה ומדגים את המעשה. דרך סיפורו האישי הוא חושף את הכלים שעזרו לו לפרוץ גבולות: שליטה בתשומת לב, חיזוק הביטחון העצמי, פיתוח עמידות בפני כישלון ויכולת נדירה ליצור קשר אמיתי עם אנשים. כלים שכל אחד יכול ליישם – לא רק על במה, אלא בלימודים, בקריירה, במערכות יחסים ובכל אתגר יום יומי.

זהו ספר על מנטליזם – לא כאומנות הבמה אלא כאומנות החיים.

בפרקי הספר תמצאו עצות זהב שיישומן יבטיח לכם שיפור ניכר בניהול חיי היום יום. איך להפוך לאומן נטוורקינג, כיצד להתכונן לקראת הגביע הקדוש של העבודה שלכם, איך ליצור את התפקיד שאתם חושקים בו, לנהל יומן של אלופים, לנהל משברים בלתי נמנעים, לתרגל גמישות מחשבה ולהציב יעדים לשנים קדימה. תלמדו על כוחה של אמונה, על נתינה כדרך חיים, ועל סודות המקצוע של המנטליזם שתוכלו ליישם במערכות יחסים אישיות ועסקיות.