"היא עוד תגיע להוליווד",
כך נהג אבא שלי, ראובן ולפיש, להצהיר בגאווה בפני הדודים ועובדי מפעל בלו בנד תלמה כל אימת שהייתי מסיימת לשיר או לדקלם.
לעיתים דקלמתי מרצוני החופשי לעיתים ב"סחיטה" (דמי כיס, למשל).
בחלוף השנים התחלתי לכתוב את יומן ילדותי הנסמך על זיכרונות אותה ילדות בשכונת בת גלים הקסומה. היומן סירב להיעצר וכפה עלי להמשיכו עד עצם היום הזה, ואף עד לרגע זה.
אני חולפת בו על תחנות חיי: השומר הצעיר, להקת הנח"ל, תיאטרון (הבמה הקלה), עיצוב אופנה, כתיבה ספרותית (בעיקר לילדים ולנוער), נישואיי, גירושיי, אהבותיי, דעותיי, תחביביי, ילדיי, נכדותיי, חבריי וחברותיי, ועוד ועוד.
"אני קוראת שוב ושוב את יומני ולא יכולה שלא לשמוע חלק מהקולות האומרים: "מה היא עפה על עצמה, האורה מורג הזאתי, כולה התפארות עצמית בלתי נגמרת."
ואני אומרת, נכון. אינני מצטדקת ואינני מתנצלת ולהגנתי אני מסתופפת שוב בצילה אל הסופרת אליזבט גילברט המופלאה:
...אין לי שום דבר נגד האגו, לכולנו יש אגו (לאחדים מאיתנו אפילו שניים)... הוא המספק לנו את המתווה הסודי של הזהות שלנו... של התשוקות שלנו... מגן על הגבולות שלנו... בפשטות, האגו הוא מה שהופך אותנו למה שאנו. ללא אגו איננו אלא גוש חסר צורה – אל תצאו מהבית בלעדיו."
א' מ'