אדם קם בבוקר בעיר אחת ומחליט לשנות זהות.
הוא יהיה אשה היום; שְׂער האשה רולדה עם קשקשים של פרג. מצחה גורד שחקים. פיה מנורת ניאון.
עיניה פטריות כמהין. ידיה פקוחות, מושטות בהיכון לאסוף ולברך אנשים עוברים מולה על המדרכת. עתידה במה שהיא נוטלת והחלטותיה מטרידות.
היא נשענת על עגלת קבצים. העגלה מתרחקת ממנה והיא נופלת. אנשים בוהים בה מעבר לזכוכית, מחייכים בהתביישות וממשיכים ללכת.
היא אוספת את עצמה מהרצפה ונעמדת לגהץ את שמלתה, מושכת את העגלה ומטייחת ומטנפת את מצחה;
"העניינים לא יכולים להמשיך כך", היא נאנחת וחוזרת אל הדלפק.
עין הכמהין, ספרה הראשון של ואן נויין, הוא מפץ קונפטי של תשוקה עכורה, זהב מלוכלך.