"אף על פי שחיינו יחד היו קצרים, ראויים הם שאתאר אותם במדוייק ובאריכות.
אבל למי יש כוח לחיות את כל זה מחדש?
גם איני רוצה להוגיע את הקורא בעניינים שהם אמנם נוראים, אך ידועים. לכן אפסח על העיקר ועל השאר אספר בקיצור, העיקר הקיצור."
כך מודיעה עדה פגיס בפתח הסיפור קיצור תולדות חיים, על אמה שמתה עליה בילדותה.
אחר כך היא מספרת על אנשים אחרים, מרחיבה את המעגל עוד ועוד, איש איש וחייו שחרבו, ועדיין דבקה ברצונה שלא "להוגיע את הקורא" באותם עניינים נוראים אך ידועים:
יסוריהם של יהודי מזרח אירופה בשנות מלחמת העולם השנייה.
ובכל זאת, חרף הפסיחה המכוונת על "העיקר", לכאורה, קובץ הסיפורים של עדה פגיס נוגע בו בעוצמה גדולה בדרכו המיוחדת, דרך חכמה ורגישה שלא רבים הסופרים שהצליחו ללכת בה: מתוך סירוב להתרפק על הזוועות, מתוך התמקדות באפיזודות שוליות כביכול, ולא פעם מתוך פריטה נועזת על מיתרי ההומור והאירוניה, מצליחים הסיפורים להגיע אל לב לבן של הטרגדיות האנושיות - פרקי חיים מן הגלות בסיביר הרחוקה, מערים בפולין וגם מתל-אביב, כאן ועכשיו.