יומן מלחמה - אינגבורג בכמן

מחברת רב־המכר הענק 'אור בין האוקיינוסים' חוזרת בספר שאי אפשר להפסיק לקרוא

איך ממשיכים לחיות אחרי מעשה בלתי הפיך? איך מנווטים בדרכים לא מוכרות, ולמי פונים כשאין תשובות נכונות? אלו השאלות שעומדות במרכזו של האפוס המשפחתי עוצר הנשימה של מ"ל סטדמן.

1958, מרחבי הפרא של מערב אוסטרליה, אדמה אדומה משתרעת עד האופק, השמש חורשת תלם בשמיים; על הקו האדום הישר המפלג את העצים המעטים מתקדמת משאית יחידה. במושב הקדמי מצטופפים שלושה מבני משפחת מֶקבּרַייד. זהו יום רגיל בחייה של משפחת חוואים, אנשים קשוחים שמגדלים צאן מזה דורות על פני מיליון דונמים צחיחים באחד האזורים המרוחקים והקשים בעולם.

יום רגיל אחד, בדרך בודדה, תחת שמיים כחולים אינסופיים, המשאית סוטה ממסלולה. תוך שניות, חייה של כל משפחת מקברייד מתנפצים. התאונה היא הראשונה מתוך שרשרת אירועים שיהדהדו עוד שנים קדימה וישפיעו על חייהם של כמה דורות במשפחה.

חיים רחוקים הוא סיפור על משפחה ועל שייכות, על חמלה ותקווה, ועל אנשים המנסים לעשות כמיטב יכולתם למען עצמם ולמען אחרים. זהו רומן אפי הבוחן את חייה של משפחה אחת ושל הקהילה שלה, ואת הסודות שהם מגוננים עליהם כדי לשרוד.

זהו ספרה השני של מ"ל סטדמן. ספרה הקודם, אור בין האוקיינוסים, ראה אור בהוצאת כתר, נמכרו ממנו מיליוני עותקים ברחבי העולם, הוא תורגם ל־ 45 שפות ועובד לסרט.

הספר הזה הוא בן לא חוקי למכלול הכרכים של בעקבות הזמן האבוד. הלית ישורון משכה בו מן המארג חוט אחד עומד־לעצמו: מופעיה של סבתו של המספר, המתחברים זה לזה, למן דפי הפתיחה, שבהם היא סובבת בגן בגשם השוטף, בָּזָה לחוקי הבורגנות הנשמרת־לנפשה וקווּצותיה נרטבות – דרך דפי מחלתה ומותה, המתורגמים כאן לעברית לראשונה – וכלה בשנים רבות לאחר מכן, שבהן הפשיל פרוסט שרווּלים ונהיה סופר, והוא מתייסר שסבתו, שחייו המוחמצים היו בשבילה מקור לצער, לא תדע כי סוף־סוף ישב לעבוד והוא מסיים את ספרו המונומנטלי.

סיפור מותה של הסבתא בעצם מתחיל להיטוות בסמוי מרגע הופעתה הראשונה, והיא הולכת ומתה בהדרגה לאורך שנים; זה אירוע מרכזי ב'זמן האבוד', שהמספר עד לו ומלווה אותו.

הסבתא מזדהרת כדמות השלמה ביותר במכלול של פרוסט: "סבתי השלמה באדם", ש"היתה הכל בחיי", ולעומתה נראים האחרים "יצורים חסרי ממש" – כך מתאר המספר את סבתו. דמותה היא מן ההתגלמויות המופלאות ביותר של חסד בין סבתא לנכד שאנו מכירים בספרות המערב, והדפים שייחד לה פרוסט, שהם מן היפהפיים שלו, כתובים ברוך ומתוך קרבה נרגשת, ששום דמות אחרת לא זכתה להם ממנו.

אבל הטקסט של פרוסט בספר זה אינו מעוֹר אחד. לפעמים הוא כמו נסחף להעמיד בקדמת הבמה קטעים שנונים, שהם מן הפסגות הקומיות שלו, הפוגות שהסיפור הסנטימנטלי אורב מאחוריהן.

הלית ישורון כותבת על התרגום: "חיפשתי לשון שתעביר את הנועם, את החיבה, את החרדה־להבהיל, שבהם נוקט הנכד בדבריו על אינסוף החום שמשפיעה עליו סבתו. פרוסט כותב אל־מול הטוהר של אם־אמו; אולי זה המאפשר לו לכתוב מֵאֲפֵלַת הנפש ולהישאר חי וצלול".