צל הימים הוא הטוב והמפורסם ברומאנים של בוריס ויַאן - 'ספר פולחן' בצרפת בשנות השישים ורב מכר מתמשך.
עליזותו הצבעונית, רבת ההמצאות הפנטסטיות, הנובעת מניצול עקבי של מנגנון שעל-פיו תכונות הלשון מכתיבות את המציאות, סופה להתגלגל מתוך עקרונותיה-שלה למציאות מעיקה ומכאיבה.
העולם הפנטסטי של ויאן נראה תחילה כחגיגה משוחררת. הכל פתוח בו ואפשרי, בלי שום מגבלות.
אין הוא 'מציאות' שונה-מן-המוּכָּר רק באחדים ממרכיביה - התזוזה שבו טוטלית.
על פי מפתח המציאות המיוחד לו, זהו עולם בלי 'כמו' או 'כאילו'.
כל 'כמו' הפך למַמָש, וכל דמיון - לזהות גמורה.
מחדדים שן-שום באבן-משחזת; שמים רסיסי שמש במצית; משקים נעליים שסוליותיהן נשחקו, כדי שהעור ישוב ויצמח; צלופחים יגיעו דרך הברז לטעום ממשחת השיניים;
כשיש אהבה באוויר – הוא צורב את האצבע; ואם לשמלה יש מחשוף מרושת מאחור, המזכיר שבכת ברזל – הרי מי שיעביר דרכו את היד יחטוף נשיכה מִחיה בכלוב. תכונותיו של דבר, שאפשר לדבר עליהן בנפרד בלשון, משתחררות ויוצאות לעצמאות:
צבע צהוב של ממחטה נישא ברוח ונוחת על בניין.
המופשט הופך למוחשי, הפנים לחוץ, רואים את מחשבותיו של אדם רוחשות בעורקיו. האובייקטים-עצמם מתייחסים אל עצמם. נקודות שחורות על הפנים רואות בראי כמה הן מכוערות וממהרות להסתתר. השמש משלשלת את התריסים מפניה.
כל עוד נמצאת במרכזו של עולם זה אהבה טהורה ותמה, שורה בו אופטימיות וקלילות.
אויבותיו הן הכפייתיות, השגרה והפילוסופיה של ז'אן פול פארטר (לא טעות הקלדה), שעניינה 'הַשֵׁש והעַין'.
ללבו של פארטר, למרבה תדהמתו כשהוא רואה אותו, יש צורת מרובע. אכן, גם בהתחלה יש תקלות קטנות, אך ככל שמתגדש העולם מתוך הפיתוח העקבי של ההיגיון הפנימי שלו – הוא הולך ומכלה את עצמו.